האיבר המפונק - המוח

* מבנים ותפקידם - * תא העצב - * הקשר הכימי - * המוחון -  * גרעין השקד - * המערכת הלימבית - * בלוטת האצטרובל - * אונות מוחיות וסביבתן - * המיספרות מוחיות - * השליחים העצביים - * דיספונקציה מוחית

" המוח הגדול" האיבר המפונק...והמגלומני אינו בהכרח יתרון. המוח הוא איבר תובעני, בזבזני ומפונק. הוא זקוק לטיפול זהיר, לתזונה עתירת חלבונים ולְבַקָּרָה מתמדת על הטמפרטורה. למרות שהוא מהווה רק כ-2% מהגוף, המוח מגייס קרוב ל-25% מפעולת מערכת חילוף החומרים, הוא זקוק ל-20% מאספקת הדם ול-15% מכלל החמצן שנשאף לגוף. המוח צורך פי-עשרה יותר ממה שמגיע לו, על בסיס גודלו, ממשאבי האנרגיה של הגוף.

מבנים מוחיים

מערכת העצבים המרכזית היא רקמת העצבים שנמצאת בתוך הגולגולת ובתעלת עמוד השדרה. אחת החלוקות המקובלות שלה היא:

cortex קליפת המוח  

קליפת המוח היא השכבה העליונה של המוח שצמחה מתוך הגזע ועוטפת אותו כמו קונכייה. קליפת המוח מקיפה את המוח הגדול ומכילה מעל 200 אזורים האחראים על תפקודים שונים של חישה, תנועה, תיאום וכד'. זה אזור הכשרים הקוגניטיביים הנאורים, חשיבה, הפשטה, המשגה, עיבוד מידע, בקרה וארגון.

אילו - בתהליך האבולוציה - המוחות החדשים היו רק מצטרפים אל הקודמים להם, גודל ראשו של האדם היה עובר ומשבש את היחס הפרופורציונלי של גופו. אגן האישה היה אף הוא צריך לגדול לממדים שהיו משתקים את ניידותה. היות שהמוח לא היה יכול לגדול יתר על המידה, נדרש שינוי ארכיטקטוני כדי להוסיף מבלי להגדיל. הקפלים של קליפת המוח עונים על דרישה זו.

במוח הביניים מצויות הרמה, התת-רמה והעל-רמה.

התת-רמה - hypothalamus
התת-רמה היא אחד הגרעינים הגדולים שבגזע המוח הממלאים תפקידים "מוחיים" עילאיים. גרעינים אלה משמשים מקום מפגש, מקום ריכוז וצומת דרכים של שבילים המגיעים ממנגנוני פעולה עצביים שונים, תנועתיים וחושיים.

הם ממלאים תפקידי בַּקָּרָה, ויסות ואיזון הדדי בין התפקודים השונים ומביאים להתאמת הפלט התנועתי לקלט החושי במטרה לשמור על ההומאוסטזיס. פעולת האינטגרציה הזו מבוצעת באופן בלתי מודע. המידע שנקלט במרכזים אלה לא הופך לתוכן מודע והתגובות שמופקות בהם אינן רצוניות ולא מודעות. התת-רמה היא משכן הרגשות כמו עונג, זעם, פחד וייאוש והיא מפיקה את הביטויים הגופניים והנפשיים של הרגשות האלה.

ההיפוקמפוס - hippocampus
ההיפוקמפוס מעורב בעיקר באגירת זיכרון ארוך טווח. במחלוקת רבת השנים בדבר "מיקומה של המודעות" שמם של הַתְּצוּרָה הָרִשְׁתִּית וההיפוקמפוס עולים לעתים קרובות.

המוחון – cerebellum
המוח הקטן או המוחון הוא צומת סנסורי-מוטורי מיוחד הממלא מקום חשוב בהסדרת התנועה. המוחון ממונה על הבקרה ועל תיאום תנועות הגוף, על תזמון, איזון וניהול התנועתיות.

בדומה למוח הגדול, גם הוא בעל קליפה אפורה רבת קמטים המונחת על חומר לבן. אֶל המוחון מגיעים שבילים עצביים שעולים מחוט השִׁדְרָה, נושאים גירויים של חוש המצב של הגוף וחוש המֶתַח של השרירים העובדים וכן שביל ממנגנון המבוך באוזן הפנימית המגיב על שינוי מנח הגוף בחלל.

במוחון נעשית אינטגרציה - לא מודעת - של רישומי כל הגירויים הנובעים מההתייחסות המרחבית של הגוף וממצבם ומַנָּחָם של איברי הגוף. ההוראות שיוצאות מהמוחון מְכַוְּונוֹת את המכניזמים העצביים האחראים להתאים את פעולת השרירים לגורמים הללו.

גזע המוח כולל בתוכו את המוח המאורך, המוח התיכון והגשר.

המוח המאורך - medulla
המוח המאורך מעורב בהסדרת דפיקות הלב, נשימה, לחץ דם ויש בו מרכזים הממונים על רפלקסים כמו שיעול, בליעה, עיטוש וכד'.
קרומי המוח – meninges
המוח כולו מצופה בשלושה  קרומים המשמשים להזנה, לתמיכה ולהגנה.

* * *

תא העצב

היחידה התפקודית הבסיסית של מערכת העצבים היא תא העצב - הנוירון. קיימים סוגים שונים של נוירונים אך המבנה הבסיסי של תאי העצב זהה.

הנוירון מכיל את גוף התא שבתוכו מצוי גרעין התא שמכיל את הגֶּנִּים נושאי התורשה. גוף התא מקבל וצובר קלט, מארגן את הדחף החשמלי - המֶסֶר העצבי - ומעביר אות באמצעות האקסון לתא הסמוך.

מתא העצב משתלחים סיבים משני סוגים:

הדנדריטים dendrites
הדנדריטים הם אנטנות קטנות, סיבים קצרים שיוצאים מגוף התא ומתפצלים סביבו. הם מקבלי המידע ותפקידם לקלוט דחף עצבי מתאים אחרים ולהעביר אותו לגוף התא.

מספר הקשרים בין הדנדריטים עולה בחשיבותו על מספר תאי העצב. עושר ההסתעפות של הדנדריטים מושפע מהתנסות סביבתית. גרייה והפעלה של המסלול העצבי נוטות להגביר את ההתפצלות, היינו להגדיל את מִשְׁטָח הקליטה של תא העצב. המומחים סבורים שדרבון הגרייה בראשית החיים עשוי לשפר ולייעל את הארכיטקטורה של המוח.

האקסון axon
האקסון הוא שלוחה של תא העצב שתפקידו להעביר את המֶסֶר- אות חשמלי - שנשלח מגוף התא אל מסוף האקסון ומשם - באמצעות העברה כימית - אל תא העצב הסמוך. אורכם של האקסונים מותנה בתפקידם  במערכת העצבים ונע בין מיקרון למטר. גוף התא והדנדריטים מהווים את משטח הקליטה של העצב, האקסונים הם מעבירי המידע.

axon terminals
שלוחות האקסון נוצרים מהסתעפות האקסון. לכל אקסון אלפים רבים של ענפי הסתעפות. מסוף האקסון הוא אזור "שידור המסר" של העצב באמצעות בועיות שמאחסנות ומשלחות את הנירו-טרַנְסמִיטֶרִים - מעבירי המידע דרך סדק הסִינַפְּסָה.

גרייה מְרוּבָּה מעצימה את יצירת ענפי ההסתעפות. ענפים אלה נמצאים בתהליך ארגון והתייעלות לאורך כל החיים. לעושר ההסתעפויות תפקיד מכריע בכושר הלמידה ובזיכרון. ההפעלה של הענפים מבטיחה את קיומם ומשפרת את תפקודם - מכאן החשיבות הָרַבָּה כל כך של גרייה, אימון ותרגולת.

מיאלין myelin
האקסונים כרוכים במעטפת מיאלין אשר בנויה מתאי גְּלִיאָה מיוחדים שמכונים תָּאֵי שׁוואָן. מעטפת המיאלין מזינה את האקסון, תומכת בו ומהווה שכבת בידוד שמונעת קצרים בין תאי-עצב שכנים.

צִמְתֵי רׇנוִויאֶר

המרווחים בין מעטפות המיאלין מכונים צִמְתֵי רׇנוִויאֶר והם מגבירים את מהירות העברת האות החשמלי. הדחף שמנתר בין הצמתים עובר במהירות גדולה פי מאות ממהירות מעבר המסר בגוף האקסון.

הנוירונים מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים:

נוירון תחושתי sensory neuron
נוירון תחושתי מעביר דחף מהקולטנים החושיים אל מערכת העצבים המרכזית. גוף התא נמצא מחוץ למערכת העצבים המרכזית בתוך פקעת של גופי תאים הקרויה גנגליון.
נוירון תנועתי motor neuron
נוירון תנועתי - מגוף הנוירון, הנמצא בתוך מערכת העצבים המרכזית יוצא אקסון ארוך ומגיע אל איבר - שריר או בלוטה - היעד. דרכו מתקבלת הפקודה לשריר להתכווץ או לבלוטה להפריש.
נוירון מְקַשֵּׁר, מתאם association neuron
נמצא במערכת העצבים המרכזית ומשמש לקישור בין נוירונים אחרים.

מספר הנוירונים שמהם מורכבת הפקעת - הרשת התלת-ממדית - של מערכת העצבים של המוח הוא בסדר גודל של מיליארדים. האורך הכללי של השלוחות - קצרות וארוכות - של "המסלולים העצביים" במוח נאמד בחצי מיליון קילומטר.

גְּלִיאָה
פקעת העצבים מיוצבת על ידי רִקְמָה חיבורית הַמְּכוּנָּה גְּלִיאָה, הממלאת את הרווחים בין הנוירונים ומַשְׁוֶוה לרשת העצבית מבנה מוצק, פלסטי, בעל צורה קבועה. הגליאה עשויה תאים מטיפוסים שונים ואינה משתתפת ישירות בתהליכים העצביים אך מייחסים לה תפקיד בהזנת הרקמה העצבית ומשערים שהיא מהווה רשת תקשורתית בפני עצמה.  לתאי הגליאה, דבק הביניים, תפקיד בכלכלת החשמל ומצאו שהם אחראיים לגרימת ולהפסקת התפרקויות חשמליות, להבדלים בין תפקוד תקין לבין שיבושים בתהליך הלמידה.

את הגורמים לדִּיסְפוּנְקצִיָה מוחית מזערית ניתן לחלק לשלוש קבוצות:

גורמים גנטיים - המחקר הגנטי של ליקויי למידה נִכְנַס לתאוצה בעשור האחרון של המאה ה-20. העובדה שללקויות למידה רבות יש רקע תורשתי ידועה מזה זמן רב ועתה המחקר פונה לעבר איתור הגנים האחראיים לשיבושים במיומנויות הלמידה האלה.

גורמים סביבתיים - דיספונקציה מוחית מזערית עלולה להיווצר בְּשֶׁל רעלים שתוקפים את מוחו של העוּבָּר בסביבה הפנים-רחמית או של הרך הנולד בראשית חייו, בתקופה הקריטית של עיצוב תפקוד מערכת העצבים שלו.

גורמים עקיפים - למידה עלולה להיפגע בשל תופעת לואי של פגיעה שאינה, במהותה, פגיעה מוחית מובהקת. הדוגמה הבולטת ביותר היא של דַּלָּקוֹת אוזניים חריפות שפוקדות את הילד בתקופת רכישת השפה. הדלקות, הַמְּלוּוֹת בהצטברות נוזלים ובחסימה זמנית של הערוץ השמיעתי, מטופלות ועוברות, אולם ההשבתה של הערוץ השמיעתי עלולה לגרום להזנחתו ולירידה בתפקודו.

אם היעדר ההפעלה של עין יוצרת את התופעה של "עין עצלה" סביר להניח שאוזן שאינה מתפקדת עלולה להפוך ל"אוזן עצלה" שלא תוכל לעמוד כראוי במטלות האודיטוריות של מיומנויות השפה.

דוגמה נוספת להתערבות מזיקה בתפקודו של מוח בריא היא ההיימנה של הילד האיטר. מוחו של הילד האיטר תקין לחלוטין עד אשר מאמצי הסביבה החינוכית שלו כופים עליו תפקוד "ימני" שעומד בניגוד למבנה שלו ומשבש את פעולתו.

* * *

הַמׇּסנֵּף

מכל הפרקים שעוסקים במוח, סוגיה זו של צמתי התקשורת העצבית היא בעלת החשיבות הגדולה ביותר לנושא דיוננו: ליקויי למידה.

חֶקֶר המוח מתחיל להעלות ראיות - מהססות, זהירות - בִּדְבַר קֶשֶׁר אפשרי בין שיבושים בתהליכים כימיים שמתרחשים בהזרמת הוראות המוח לבין תסמינים של ליקויי למידה.

כל צעד שמוביל לקראת אתור הגורמים הסיבתיים של ליקויי הלמידה  מִקָּרֵב אותנו אל דרכי הפתרון והטיפול המיוחלים.

מכיוון שלא קיימת רציפות בין קצה האקסון של נוירון אחד לקצה הדנדריט או הגוף של נוירון אחר, חייב לבוא תהליך נוסף שמקשר ודואג להעברת המידע בין השניים. הַמִּרְוָוח בין האקסון של התא לבין המשגר הדנדריט או הגוף של תא היעד מכונה מסנף. כאשר השֶׁסַע הַסִּינָפטִּי צר מאוד, הדחף עוֹבֵר - במהירות רבה - כאות חשמלי. ברוב השסעים הסינפטיים המסר העצבי עובר בתהליך כימי מורכב.

neurotransmitter vesicles
בקצה שלוחת האקסון נמצאות בועיות מזעריות, שלפוחיות של נוירוטרנסמיטר המייצרות חומר כימי אשר בבואו במגע עם הקולטנים שעל קרום הדנדריט גורם להתהוות דחף חדש המועבר אל נוירון היעד.

קולטנים - neurotransmitter receptors
מקבלי המידע בדנדריט מכונים קולטנים. הקולטנים לא יכולים לקבל מידע חדש כל זמן שהחומר מהדחף הקודם נמצא בריכוז גבוה בסביבתם, כלומר כדי לתפקד שוב, עליהם להשתחרר מהשפעת החומר של הגירוי הקודם. בין הקולטנים לנוירוטרנסמיטרים קיימים יחסי מנעול-מַפְתֵּחַ, כאשר הרצפטורים מתמחים בקליטה של סוג מסוים של מסרים המועברים על ידי הנוירוטרנסמיטרים.

neurotransmitter
חומר הגירוי נקרא נוירוטרנסמיטר. משך הפעילות של נוירוטרנסמיטר נע בין מחצית האלפית עד אלפית אחת של שנייה. לנוירוטרנסמיטר שני תפקידים: לעורר תגובה או לעכב תגובה. לאחר שהחומר השלים את תפקידו, הוא מפורק על-ידי אנזימים, נספג וממוחזר בתא העצב. אותרו עשרות רבות של נוירוטרנסמיטרים שפועלים במוח. המוכר, אך לא השכיח ביותר הוא הדופמין.

המִיטוֹכוֹנְדְּרִיָּה
המיטוכונדריה מכלכלת - בהפיכת גלוקוזה לאנרגיה - את פעילות הזרמת ההוראות.

התרחיש הכללי של אירוע הזרמת המסר העצבי מצטייר כך: האות החשמלי מובא דרך האקסון אל שלוחותיו. בהגיעו אל סף המסעף הוא גורם לשלפוחיות הנוירוטרנסמיטר לשפוך את תכולתן לשסע הסינפסה. המולקולות של הנוירוטרנסמיטר נקשרות אל הקולטנים של תא היעד ונותנות הוראת הפעלה או עכבה.

כדי "לנקות" את משטח שסע הסינפסה ולפנות אותו להוראה הבאה, המולקולות מפורקות על-ידי אנזימים ונבלעות בשלפוחיות למחזור. הקולטנים של הדנדריטים מזרימים את האות שהפך להיות חשמלי אל גוף עצב היעד... ומשם אל האקסון. שיבושים בהעברה כימית זו של הוראת גירוי או עכבה עומדים ביסוד מחלות רבות כמו תסמונת טורט, היפראקטיביות, מחלת פרקינסון, אלצהיימר וכד.

* * *

המוחון

במשך מאות שנים המוחון נחשב למבנה פרימיטיבי שמהווה צומת סנסורי-מוטורי הממונה על הבקרה ועל תיאום תנועות הגוף, על תזמון, איזון וניהול התנועתיות.

ממצאי המחקרים של העשור האחרון מאירים באור חדש את המבנה המוחי הקדום הזה, חושפים את מלוא הקיף תפקידיו ומעמידים אותו בין הגורמים החשובים ביותר לתפקודו של האדם.

החוקרים מדמים היום את המוחון למעין מחשב-על שמנהל לא רק את המיומנויות התנועתיות כי אם גם תורם תרומה מכרעת לתפקודים ההכרתיים והרגשיים של האדם.

המוח הקטן האנושי הוא מבנה מדהים בעושרו ובפועלו. הוא מכיל יותר תאי-עצב מכל שאר חלקי מערכת העצבים גם יחד והוא מנגנון הפעולה המהיר ביותר במוח כולו. המוחון מסוגל לקלוט, לעבד ולשלוח כמות כבירה של מידע - פי עשרות יותר משאר המבנים המוחיים - שמגיעה אליו מהאזורים החושיים, התנועתיים, ההכרניים, הלשוניים והרגשיים של מערכת העצבים.

היתרון הייחודי של המוחון על פני מבנים מוחיים אחרים טמון בכך שהוא מסוגל להפוך כל תפקוד תנועתי שנִלְמַד לידע אוטומטי. האוטומטיזציה של התפקוד הופכת אותו למהיר, למדויק יותר וחוסכת במשאבים הרוחניים שיש להשקיע בו.

האפשרות שהמוחון מסוגל להפוך פעילויות רוחניות גבוהות לאוטומטיות מבטיחה שהחלק המודע של המוח משתחרר מהמטלה, מרחיב את קשת עיסוקיו ויכול להתפנות למטרה קוגניטיבית חדשה.

כדי להמחיש את החשיבות הרבה של האוטומטיזציה המומחים מביאים את הדוגמה של התקשורת האנושית הבנויה הן על פעילות תנועתית והן על מיומנויות הכרתיות. כאשר המוחון הופך את תנועות הדיבור ומחוות השיחה ואת שליפת המילים מהמאגר הלשוני לאוטומטיות, הוא מבטיח שיחה קולחת ותקשורת אמינה ומשחרר את המשאבים המודעים של המוח מפיקוח על התהליך.

הפעילות התנועתית מתנהלת בשלושה שלבים. ניתוח המידע שמתקבל מהגוף ומהסביבה. עיצוב תכנית תגובה ופיקוח עליה. הוצאה לְפֹעַל של תכנית התגובה. השלב השני של תכנון התגובה הוא תהליך חשיבתי. המוחון קשור קשר ישיר והדוק עם שילוב המידע ועם הדיוק בזמן עיבודו - משתנים בעלי חשיבות עליונה לחשיבה, ללמידה ולזיכרון.

המחקרים של השנים האחרונות העלו שהמוחון לוקח חלק פעיל בתיאום ובתזמון תפקודים הכרתיים כמו הקֶשֶׁב והפניית תשומת הלב לאירועי הסביבה.

ההוכחות המחקריות על מעורבות המוחון בתהליכים חושיים, הכרתיים ורגשיים הולכות ונערמות. אחת התיאוריות החדשות ביותר מעלה השערה שהמוחון יוצר תחזית - הבנויה על התנסות ולמידה קודמים - על אודות התנאים הפנימיים שנדרשים לביצוע רצף מטלות באזורים אחרים של המוח. המוחון מכין ומעביר את ה"טיוטה" הזאת אל אזור היעד שיכול, בזכות העזרה הזאת, לבצע באֹורַח אוטומטי וביעילות רבה את המשימה.

בדומה למוח הגדול, גם למוח הקטן קליפה אפורה רבת קמטים המונחת על חומר לבן. אל המוחון מגיעים שבילים עצביים שעולים מחוט הַשִּׁדְרָה, נושאים גירויים של חוש המצב של הגוף וחוש המתח של השרירים העובדים וכן שביל ממנגנון המבוך באוזן הפנימית המגיב על שינוי מנח הגוף בחלל.

במוחון נעשית אינטגרציה - לא מודעת - של רישומי כל הגירויים הנובעים מההתייחסות המרחבית של הגוף וממצבם ומנחם של איברי הגוף. ההוראות שיוצאות מהמוחון מכוונות את המכניזמים העצביים האחראים להתאים את פעולת השרירים לגורמים הללו. הפרעות וליקויים בתפקוד המוחון מפירים את האיזון והיציבות ומונעים דיוק בהפעלת שרירים, בתנועתיות גסה ועדינה.

לאחר שהתברר שהמוחון אינו ממלא רק את תפקידיו המסורתיים של הפיקוח על התנועות הבסיסיות, על ההתמצאות המרחבית ועל היציבה של הגוף, המחקר פנה אל איתור מעורבותו במטלות הכרניות גבוהות יותר ואל אחריותו בגרימת הפרעות בתהליך הלמידה.

כבר לפני ארבעה עשורים העלה כהן רז, מרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בספרו

Learning disabilities and postural control  את הטענה שסוג מסוים של דיסלקציה התפתחותית מקורו בשיבושים בתפקוד המוחון.

הופעת הטכניקות המשוכללות לדימות המוח חידשה את העניין בחקר השתתפות המוחון במיומנות הקֶשֶׁב, בתהליך הקריאה ובמטלות הכרוכות בכישורים פונולוגיים וסמנטיים שונים. המסקנות בדבר חלקו של המוחון בדיסלקציה התפתחותית ובהפרעת קשב, החלו להופיע בפרסומים מדעיים ואם הן יאומתו באֹורַח ודאי, הדבר יקדם מאוד את ההבנה ואת הטיפול בליקויי למידה ובהפרעת קשב ופעלתנות-יתר.

לפי המידע שקיים היום, ליקויים בתפקוד המוחון עלולים לגרום לפגיעה בתיאום התנועתי, לחוסר יכולת לבצע רצף מהיר של תנועות, לשיבושים ביכולת אומדן המרחק, להליכה מתנדנדת, למעידות, לרפיון שרירים, לרעד, לדיבור עילג ולניסטגמוס.

* * *

The oldest and strongest emotion of mankind is fear. P. Lovecraft

גרעין השקד

גרעין השקד הוא מבנה מוחי ששוכן בכל אחת מהאונות הרקתיות של קליפת המוח הגדול. דורות רבים של מדעני מוח ניסו לפענח את חידת תפקידו ורק בשנים האחרונות, הודות לאמצעי המחקר המשוכללים, החלו לגלות את החשיבות ואת המגוון המרתק של פעילות האיבר המוחי המופלא הזה.

הָאָמִיגְדָּלָה נמצאת בלב המערכת הלִיּמְבִּית ומעורבת בזיהוי ובהפקה של רגשות הכעס והפחד.

 צבר הנוירונים הזה, בגודל גרעין של שָׁקֵד, הוא מערכת ההתרעה של הגוף שתפקידה להזהיר מפני אִיּוּם וסכנה קיומית. גרעין השקד שנמצא בהמיספרה השמאלית של המוח רגיש יותר לקליטת אותות אזהרה קוליים ואילו האמיגדלה שבהמיספרה הימנית מיטיבה לקלוט איום חזותי, כמו הבעות פנים.
יש חוקרים שסבורים שהאמיגדלה ממונה על ההתנהגות "האימהית" והסרתה גורמת לחיות לנטוש את גוריהן.

גרעין השקד הוא מהמבנים המוחיים הראשונים שנוצר כבר בשליש הראשון של ההיריון ומתחיל לפועל כבר בשלושת החודשים לאחר הלידה. הוא קשוב לכל המתרחש סביבו - לקבלת הפנים של הפעוט שזה עתה נולד - ומעביר את המידע הראשוני הזה להִיפּוֹקַמְפּוּס שבו הוא יחווט כזיכרון.

בעבר, גרעין השקד נכלל בקבוצת גרעיני הבסיס של המוח הגדול. בשנים האחרונות הוא שודרג ומשויך למכלול המכובד יותר של המערכת הגובלתית.

לפי ממצאי מחקרים של השנים האחרונות, גרעין השקד ממלא תפקיד חשוב ביצירת זיכרון באזורים שונים של המוח. החוקרים מעלים השערה שגרעין השקד "מחליט" - על יסוד הערך הרגשי של ההתנסות - אם היא ראויה לאחסון בזיכרון. תפקיד זה משפיע הן על הזיכרון והן על הלמידה.

אנטוניו דמסיו הוא מדען מוח נודע שעיקר עיסוקו בנוירוביולוגיה מתמקד בחקר הרשתות העצביות של הזיכרון, השפה, הרגשות ונטילת החלטות. מחקריו קידמו את הבנת הבסיס העצבי של הָרְגָשׁוֹת ואת מעורבותן בקבלת החלטות ובמיומנויות החברתיות של האדם.

דמסיו סבור שאחד מתפקידיו של גרעין השקד הוא לְשַׁמֵּשׁ מערכת אזהרה פנימית לייצור התחושות השליליות ולתיאום תגובות הגוף שהאדם זקוק להן לנוכח החלטה על דרך פעולה במצבים מורכבים של סכנה ושל מלכוד.
מבחינה אנטומית, גרעין השקד מחובר למנגנונים מוחיים שמעבדים מידע קוגניטיבי וחושי ולמערכות המעורבות במצבי הגוף הקשורים ברגשות וכך - טוען דמסיו - הוא ממלא תפקיד ממעלה ראשונה ברגשות ובהתנהגות החברתית של האדם.
גרעין השקד מורכב בעצמו מ-11 גנגליונים שרובם עוסקים בהיבטים שונים של הפחד. גרעין השקד ששוכן בהמיספרה השמאלית מטפל באותות הקוליים של הפחד והגרעין שבהמיספרה הימנית מאתר את המחוות, את תנועות הגוף ואת הבעות הפנים של הפחד.

בשנים אלה חקר המוח הרגשי זוכה לעדנה וגם הגרעינים דמויי השקד שמתמחים בפחד מקבלים התייחסות מחודשת ומלמדים אותנו על הקשר האמיץ שקיים בין חשיבה לרגש.

'בסופו של דבר אולי ייפתר המאבק שקיים בין המחשבה ובין הרגש, לא בשליטה של הקוגניציות בקליפת המוח על המערכות הרגשיות, אלא במיזוג הרמוני יותר במוח בין כוח המחשבה ללהט הרגש, התפתחות שתאפשר לבני האדם בעתיד להכיר טוב יותר את רגשותיהם האמתיים ולהשתמש בהם ביתר יעילות בחיי יומיום'. "המוח הרגשי" ג'וסף לדו

באחד הפרקים הקדומים של האבולוציה, טבעת מופלאה החלה להיווצר על גזע המוח. המוח החדש שיחרר את עולם החי מהדפוסים הסטריאוטיפיים של ההתנהגות והעניק לו את היכולת לחוות ולהביע רגשות. מאוחר יותר, ההומינידים הכתירו את מוחם בקליפה הנאורה של החשיבה המופשטת, ההגיונית אך השכילו לשמור על הקשר עם המבנה הרגשי העתיק.

* * *

המערכת הלִיּמְבִּית

היא קבוצה של מבנים מוחיים שמעורבים ברגשות כמו פחד, תוקפנות ועונג וממונים על אגירה של זיכרונות. המערכת מִתְקַשֶּׁרֶת עם מערכת חילוף החומרים ועם מערכת העצבים האוטונומית.

היפוקמפוס - hippocampus
המערכת הלימבית מכילה את ההיפוקמפוס, אחד המבנים העתיקים ביותר בתולדות החי. ההיפוקמפוס -סוסון ים ביוונית- אחראי על ניווט ועל אחסון זיכרונות חדשים בעלי אופי של התנסות אישית. הידע העובדתי - שמות, פנים, אירועים, חפצים - נרכש בדיאלוג בין האונה הרקתית לבין ההיפוקמפוס.
ההיפוקמפוס ממיר את הזיכרון העובד שנשלח אליו לזיכרון ארוך טווח וראיות מצטברות מצביעות על כך שהוא משמש מעין ווסת-על לסוגים שונים של חלקי הזיכרון - תכונות, תבניות, מיקום וכיוון.

בשנים האחרונות החלו לחקור את ההשערה שההיפוקמפוס משתתף גם באגירת הזיכרון המרחבי. "תאי עצב של מיקום" שהיו מוכרים אצל בעלי חיים נתגלו בקרב אנשים ששהו בסביבה וירטואלית בשעת אובדן ההתמצאות המרחבית.

בהיפוקמפוס - בניגוד לאזורי מוח אחרים - תהליכי ההיווצרות וההתחלקות של נוירונים נמשכת גם בגיל מבוגר.

הגרעין הַנִּסְמָךְ - nucleus accumbens

הגרעין הנסמך הוא מרכז ההנאה - סוכן הגמול הראשי - שמכיל את הריכוז הגבוה ביותר של הֲדוֹפָּמִין במוח.
מֶרְכָּז ההנאה אותַּר לראשונה ב-1954 ע"י הביולוג ג'יימס אולדס. המרכז מצוי במוחם של כל היונקים והוא מהווה מנגנון הישרדות חשוב שמרגיע כאב, ממתן חרדה וגורם לתחושת הנאה בשעת סיפוק הצרכים הבסיסיים של הגוף.

המחקרים של השנים האחרונות העלו שהמערכת הלימבית של האישה גדולה מזה של הגבר. בשל עובדה זו - כך סבורים -  האישה מיטיבה להתחבר אל רגשותיה ולהביע אותם.

האישה עולה על הַגֶּבֶר ביכולתה להתקשר והדבר מסביר את התופעה שבכל התקופות ובכל התרבויות היא הממונה העיקרית על גידול הילדים. עדיפות זו של "מוח הרגש" בקרב הנשים חושפת אותן לטלטלות קשות של מצבי רוח, בעיקר בתקופות של שינויים הורמונליים כמו גיל ההתבגרות, לפני המחזור, לאחר לידה ובתקופת הבלות.

בלוטת הָאִצְטְרֻבָּל

בגודל של גרגיר אורז, חבויה במעמקי המוח, בלוטת האצטרובל המסתורית העסיקה במשך דורות רבים את הסקרנות האנושית. עמי הקדם כינו אותה "העין השלישית" הרוחנית, זו הרואה פנימה, וייחסו לה כוחות מיסטיים.

התיאור הראשון של בלוטת האצטרובל בא מגלן במאה השנייה לספירה - שראה בה שסתום המאחד ומווסת את זרם המחשבות משני צדי המוח.

דֶּקַרְט הוגה הדעות הגדול לא הצטיין בהסבריו האנטומיים, אך נימוקיו לתפקידה של בלוטת האצטרובל - על אף היותם שגויים - מעניינים "לדעתי הבלוטה הזאת היא המושב המרכזי של הנפש, המקום בו נוצרות כל המחשבות. הסיבה שאני מאמין בכך היא שאינני מוצא שום חלק אחר במוח - מלבדה - שהוא אינו כפול. היות שאנו רואים עם שתי עיניים תמונה אחת ושומעים עם שתי אוזניים קול אחד, בקיצור חושבים רק מחשבה אחת, מן ההכרח שהרשמים שנכנסים דרך שתי עיניים ושתי אוזניים יאוחדו לפני שהם מגיעים אל הנפש. ואין למצוא בכל המוח, פרט לבלוטה זו, מקום כזה. יתר על כן, היא נמצאת באתר הנוח ביותר לתפקיד זה, במרכז כל השקערוריות, מוקפת ונתמכת על ידי הענפים הדקים של עורקי הראש שמביאים את רוח הדברים אל המוח"

חוקרים רבים סברו שבלוטת האצטרובל היא שריד יתום חָסַר שימוש של תפקוד עתיק שננטש במהלך האבולוציה. בְּקֶּרֶב העופות ובעלי חיים אחדים בלוטת האצטרובל היא אכן מעין עין שלישית משום שהיא ממונה
כנראה על הניווט וההתמצאות בשעת נדידה.

רמז ראשון לתפקידה הָאֶנְדּוֹקְרִינִי של בלוטת האצטרובל הועלה בסוף המאה ה-19 על-ידי אוטו האובנר רופא ילדים גרמני שמצא עדויות לכך שפגיעה בבלוטה עלולה הן להאיץ והן להאט את ההבשלה המינית של מתבגרים. במשך חמישים השנים הבאות חוקרי המוח סברו שהבלוטה מעורבת בדרך שעדיין לא מובנת בפיקוח על ההתבגרות המינית.

פריצת הדרך בזיהוי מהות המבנה המוחי המסתורי אירעה בשנת 1958 כאשר צוות חוקרים מאוניברסיטת ייל מצא שבלוטת האצטרובל מפרישה הורמון רב עוצמה - מֵלָטוֹנִין - שעיקר תפקידו הוא ויסות מעגלי "עֵרוּת שֵׁנָה". תפוקת המלטונין גבוהה בלילה ונמוכה באור היום. עם השנים היא הולכת ומתמתנת. לילדים מתחת לגיל שבע מינון גבוה של מלטונין - לכן תינוקות מרבים בשינה - והחל מגיל ההתבגרות היא הולכת ופוחתת - מכאן קשיי השינה של אנשים מבוגרים.

בלוטת האצטרובל מופעלת על-ידי אור ומווסתת את הבִּיּוֹרִיתְמוּס של הגוף, היא נמצאת בקשר הדוק עם ההיפותלמוס המנהל את הצמא, הרעב, התשוקה המינית ואת השעון הביולוגי של האדם. מרשתית העין המידע על האור עובר במסלול הרטינו-היפותלמי - אל צבר תאים זעיר - הגרעין העל-כיאזמטי - שהוא קוצב היממה של האדם. מהגרעין הזה הדחף העצבי עובר לבלוטת האצטרובל. המידע העצבי על קיום האור מעכב, בולם את הפקת המלטונין כאשר בשעות הלילה הדחפים האלה נפסקים, בלוטת האצטרובל מתחילה בהפקת המלטונין.

המעורבות של המלטונין בהבשלה המינית של מתבגרים היא עקיפה. ההורמונים של ההתפתחות המינית הופכים פעילים רק לאחר שרמת המלטונין של המתבגר יורדת.

* * *

אוּנוֹת מוחיות

כל המיספרה מחולקת לארבע אוּנוֹת: אונה מצחית-קדמית, אונה קודקודית, אונה רקתית צדעית, אונה עורפית. החלוקה התפקודית אינה מובהקת אך אותרו מספר פעילויות שמאפיינות את האונות השונות.

האונה המצחית - frontal lobe עוסקת בשלושה תחומים : האינטגרציה של הפעילות התנועתית,
דיבור והכשרים  הנאורים של החשיבה.

האונה הצדעית - temporal lobe קולטת ומעבדת את המידע השמיעתי, מעניקה משמעות למילים, לשפה.

האונה העורפית - occipital lobe מקבלת ומעבדת את המידע החזותי,

האונה הקודקדית - parietal lobe מקבלת ומעבדת מידע חושי - מגע, טעם, טמפרטורה.

המכשור לצילום הפעילות המוחית נתן תנופה כבירה לחקר המוח אולם עדיין רוב הידע שיש לנו עליו בא מהפתולוגיה, מהתצפית בהתנהגות האנשים שעברו פגיעה באזורים שונים של המוח. גם המכונות לדימות המוח וגם בחינת הנזקים שנגרמים בשל פגיעות מוחיות עונים - לעת עתה - על שאלת ה"איפה" ולא על השאלה המכריעה של ה"איך". המומחים מקווים שמיפוי מדויק של "האיבר המורכב ביותר ביקום" יקדם את המחקר לקראת השלב המשמעותי הבא, הבנת הדרך בה פועל המוח שתאפשר פיתוח של אמצעים ושיטות לטיפול באנשים פגועי מוח.

frontal lobe אונה מצחית-קדמית

The frontal lobes long regarded as silent areas are the portions of the brain, most essential to biological intelligence. They are the organs of the basis of man's despair and his hope for the future civilization.  Ward Halstead - Brain and Intelligence

האונות המצחיות הן השלב האחרון באבולוציה של המוח האנושי. אזור זה המכונה -The Executive Brain  ממונה על מכלול מורכב של תפקודים קוגניטיביים והתנהגותיים נאורים.
כמו במדרג ההתפתחות הפִילוֹגֶנֶטִית- של הגזע - כך גם בְּאוֹנְטוֹגֶנֶטִית - של הפרט - האונות המצחיות הן האחרונות שמגיעות - לקראת גיל 20-22 - לבשלות מלאה.
לאורך כל ההיסטוריה של חקר המוח, תפקידן של האונות המצחיות היה כחידה בעיני אנשי המדע. התצפיות באדם שעבר פגיעה קשה באונות המצחיות שלו לא העלו נזקים דרמטיים בכשרים האינטלקטואליים ובהתנהגות הכללית שלו.

הדוגמה הקלאסית שזעזעה את הציבור ואת קהיליית חוקרי המוח היא סיפורו של Phineas Gage 1848  מנהל עבודה בצוות של בוני מסילות ברזל.

בעודו מכין את חומרי הנפץ לפיצוץ סלעים, אירעה תאונת עבודה והתפוצצות בלתי צפויה הטילה מוט ברזל שחצה את האזור המצחי של מוחו ונתקע בגולגולתו של גייג. דקות ספורות לאחר התאונה, גייג' החל לדבר ופסע בכוחות עצמו אל העגלה שהסיעה אותו לטיפול רפואי. לפי הרופאים שטיפלו בו גייג' היה קצת חלש מאובדן הדם אך מצבו הבריאותי והנפשי הכללי היו תקינים. הרושם הראשוני ממצבו של גייג' היה שהוא שרד ללא נזקים ניכרים את החבלה הנוראה שאירעה לו. עם חלוף הזמן נתגלתה האמת והתברר שאישיותו של גייג' החלה להשתנות באורח דרמטי. גייג', שלפני התאונה היה עובד אחראי ומקובל על חבריו הפך לאדם בלתי יציב, עצבני ונרגן ולדברי מכריו הוא נהיה "no longer Gage"

האונות המצחיות מהוות את מרכז הבקרה הרגשית ומגלמות את המאפיינים האישיותיים של האדם. הן מנטרות את התנהגות האדם ומספקות משוב חיצוני ופנימי על-מנת לתאם בין הדרישות והציפיות של הסביבה לבין הערכים, האמונות והדעות שהאדם דוגל בהם.
יותר מכל אזורי המוח, הקליפה המצחית מְחֻוֶּטֶת עם שאר האזורים הקליפתיים והתת-קליפתיים והאונות הקדמיות מעורבות במכלול תפקודים קוגניטיביים והתנהגותיים. מיחסים להן ספונטניות, פתרון בעיות, נטילת החלטות, שיפוט, זיכרון, שפה, יוזמה, ריסון דחפים, התנהגות חברתית ומינית וניהול תנועתיות מורכבת.

האונות המצחיות מכילות את מירב תאי העצב הרגישים לדּוֹפָּמִין במוח. מערכת הדופמין קשורה לתגמול, לקשב, לזיכרון ארוך טווח, לתכנון ולמוטיבציה.
האונות המצחיות מהוות תחנה חשובה במערכת הקֶשֶׁב. הן ממונות על המיקוד ועל סינון של גירויים מסיחי דעת.

אנשים שסובלים מנזק באונה המצחית מתקשים לשמור על מיקוד ולחסום גורמי הפרעה. הם נוטים לגלות התנהגות חסרת עכבות, דרגות שונות של אימפולסיביות ותסמונת המכונה "תלות סביבתית", היגררות חסרת מעצורים אחר גירויים חיצוניים. השלב הרביעי של מערכת הקשב - "הארגון הביצועי" - מוטל במלואו על האונות המצחיות.
בשל גודלן ומיקומן של האונות המצחיות הן חשופות יותר מהאחרות לפגיעות ולנזקים.
כמו על תפקידים רבים אחרים, גם על התפקידים בניהול התנועתיות של האונות המצחיות אנו למדים מחֶקֶר הנזקים שנגרמו להן. הפגיעה באונות גורמת לאובדן התנועתיות העדינה ולהיחלשות הזרוע, הידיים והאצבעות. הנזק פוגם בביצוע שרשרת תנועות מורכבות, בהבעות פנים ספונטניות ולקשיים בהפקת הדיבור.

הפקת הדיבור מתבצעת באזור ברוקה - Broca's area - שנמצא אצל רוב האנשים באונה המצחית השמאלית של המוח. האנשים שלוקים באפזיה של ברוקה - אָפַזְיָה אֶקְסְפְּרֶסִיבִית - מבינים הן שפה כתובה והן מדוברת אך אינם מסוגלים להפיק דיבור שוטף ורהוט.

התופעות השכיחות ביותר שמתגלות בעקבות פגיעה באונות המצחיות אשר משבשות את התפקוד החברתי הן הקושי בפיענוח המשוב שמגיע מהסביבה, היעדר הרמזים שינווטו את ההתנהגות פוגם בלמידה, בהסתגלות ובהשתלבות החברתית. הנזק המוחי גורם להישארות נוקשה בהתנהגות, לנטילת סיכונים, לאי-ציות לכללים ולמוסכמות.
האונות המצחיות נוטלות חלק בהתמצאות המרחבית ובתחושת מיקומו של הגוף במרחב.
מחקרים של השנים האחרונות איתרו באונות המצחיות את המוקד לאחת התכונות האנושיות המופלאות ביותר - ההומור. האנשים שהאונה המצחית-הקדמית הימנית שלהם נפגעה מאבדים את היכולת לזהות הומור - מצויר או מסופר - להבין את "שורת המחץ" ומגלים העדפה של ההומור הסלפסטי - מלחמת עוגות קצפת והתחלקות על קליפת בננה.

האונות המצחיות מהוות את המוקד של מערכת עיבוד המידע הקוגניטיבי. בנוסף לתפקידן הביצועי, הן גם מפקחות על התכנון והארגון של מהלך חיי היום-יום. הן מאתרות ומתקנות טעויות, בונות אסטרטגיות תפקוד נוכח מצבים מורכבים וחדשים ומעניקות דרכי פעולה לעמידה מול פיתויים, דחפים ותסכול.

parietal lobe  אונה קודקודית

את האונה הקודקודית ניתן לחלק - לפשט - לשני אזורים תפקודיים. האחד עוסק באינטגרציה לשלמות אחת של הגירויים התחושתיים שמגיעים אליה. האזור השני בונה מערכת קואורדינטות מרחבית לייצוג העולם הסובב. הפגיעה בתפקודים אלה משבשת את יצירת תדמית הגוף ואת היכולת לעיצוב היחסים המרחביים.

האונה הקודקודית מקבלת מידע תחושתי מכל אפנות הקליטה - כמו למשל הקליפה הסוֹמַטוֹ-סֶנְסוֹרִית של תחושת הגוף והגזע הגבי של מערכת הראייה - ומאחדת אותם לשלמות שבה הגוף יודע להתאים את עצמו לסביבה הפיזית בה הוא נמצא.
האונה הקודקודית היא התחנה האחרונה לעיבוד המידע התחושתי שמגיע למוח. מסלול הכאב, למשל, ראשיתו בקולטן הכאב - נוציספטור - כאשר תא ניזוק בשל לחץ עז, חום גבוה, צריבה או כל חבלה אחרת, הוא מפריש חומר כימי שהמולקולות שלו מתחברות לקולטני הכאב ואלה יוצאים לפעולת האזעקה.

הנוציספטורים מעבירים אותות אלקטרו-כימיים דרך גזע המוח לרמה וממנה הם נשלחים - לפיענוח - אל הקליפה התחושתית שבאונה הקודקודית.
נזקים שנגרמים לאונות אלה מלמדים - כאמור - על תפקידם בבניית כישורי התפקוד והלמידה של האדם.

פגיעה באונה הקודקודית השמאלית בקרב בעלי שליטה צִדִית ימנית גורמת לתסמונת גרסטמן - Gerstmann's Syndrome שמתבטאת בשיבושים במודעות צדית, באַגְרַפִיָה, באַקַלְקוּלִיָה ובְּאַגְנוֹזְיָה דִּיגִיטָלִית.

פגיעה באונה הקודקודית השמאלית עלולה לשבש את ההבנה של שפה מדוברת וכתובה.

נזקים שנגרמים לשתי האונות הקודקודיות יוצרים את תסמונת בלינט Balint's syndrome. התסמונת היא הפרעה בקליטת שדה הראייה כשלמות אחת וזיהוי של חלקים בודדים שלו. בשנים האחרונות המחקר פנה לאיתור התסמונת בקרב ילדים ויש מומחים שמיחסים לה אחריות לסוג נדיר של דיסלקציה.

פגיעה באונה הקודקודית הימנית גורמת לתופעה של הזנחה hemispatial neglect של חלקי גוף או מרחב. הנזקים באזור זה גורמים להפרעות בתפיסה החזותית-מרחבית היינו לקשיי התמצאות במרחב הסובב.

האונה הקודקודית הימנית נחשבת לאחד המוקדים המרכזיים של התפקודים המתמטיים. מאחורי קליפת המוח התחושתית הראשונית משתרע אזור הממונה על תפיסה של תחושות מורכבות כמו הערכה של מרקם, משקל, גודל וצורה.

התנועתיות העדינה, המורכבת, של הידיים והזרוע מנוהלת אף היא על-ידי תאי-עצב –hand manipulation cells  שנמצאים באונות הקודקודיות.

לסיכום, האונות הקודקודיות ממונות על תפקידים רבים ומגוונים ופגיעה בהן עלולה לשבש שורה ארוכה של תפקודים חיוניים להתפתחות וללמידה של הילד.

 temporal lobe אונה רקתית צדעית

האונות הרקתיות עוסקות במספר תחומי תפקוד. הן אחראיות על הכשרים השמיעתיים, מְעֻרָבוֹת בתפקודי זיכרון אחדים ובקטגוריזציה של חפצים.

עיקר תפקידן של האונות הרקתיות הוא עיבוד השפה במוח. האונה הרקתית מחולקת לשלושה אזורים: הפיתול הרקתי העליון, הפיתול הרקתי האמצעי והפיתול הרקתי התחתון.

הקליפה השמיעתית הבסיסית, בה מתבצע העיבוד הקורטיקלי הראשוני של המידע השמיעתי ממוקמת בפיתול הרקתי העליון. באזור זה מתנהלת הפעילות העיקרית של הזיהוי הפוֹנוֹלוֹגִי והאזורים הסמוכים לו ממונים על הטיפול במידע הלֶקְסִיקָלִי והסֶמַנְטִי שמגיע למוח.

במקום המפגש בין האונה הצדעית לאונה הקודקודית, בהמיספרה השמאלית נמצא אזור וֶרְנִיקֶה הממונה על הענקת משמעות לשפה. אנשים שלוקים באפזיה של ורניקה - אפזיה רצפטיבית - מתקשים בהבנת שפה, הם מסוגלים לדבר אך דיבורם הוא גיבוב מילים ללא פשר ומשמעות.

על פי החלוקה של התמחות ההמיספרות, האונה הרקתית השמאלית מטפלת בזיהוי המילים ואילו האונה הרקתית הימנית מטפלת ברכיבים הצליליים - הטעמה, נעימה, של השפה.

הקשב הסלקטיבי לגירויים שמיעתיים מתנהל אף הוא באונות הרקתיות, בשמאלית למילים ובימנית, כאמור, לאלמנטים הצליליים הלא-מילוליים.

האונות הרקתיות נמצאו מעורבות בארגון ראשוני של הגירויים התחושתיים ושיבושים בתפקוד זה עלולים לגרום לקשיים בסיווג מילים ותמונות.

לאזור האחורי של הקליפה הרקתית תפקיד חשוב בתחום החברתי. עיבוד המידע החזותי המספק רמזים על מצב רוחו של הזולת מתנהל, על-פי ממצאי מחקרים, באזור מוחי זה.

האונות הרקתיות מעורבות גם באגירת זיכרון. זיכרון הידע העובדתי - חפצים, שמות, פנים - מתנהל בדו-שיח בין ההִיפּוֹקַמְפּוֹס לבין האונות הרקתיות. פגיעה באונה הרקתית השמאלית גורמת לקשיים בזכירת רכיבים מילוליים ובימנית להפרעות בזיכרון של נתונים לא-לשוניים כמו מוזיקה וציורים.

החוקרים זיהו שמונה ביטויים בולטים שנגרמים בשל פגיעה באונה הרקתית - הפרעה בקליטה ובתפיסה שמיעתית - הפרעה בקשב סלקטיבי של גירויים שמיעתיים וחזותיים - הפרעה בתפיסה חזותית - ליקויים בארגון ובסיווג של מידע לשוני - שיבושים בהבנת שפה - ליקויים בזיכרון ארוך טווח - שינויים באישיות ובהתנהגות הרגשית - שינויים בהתנהגות המינית.

occipital lobe אונה עורפית

האונות העורפיות קולטות ומעבדות את המידע החזותי ומהוות את מרכז מערכת התפיסה החזותית של המוח. המרכז מחולק לעשרות אזורי תפקוד כאשר כל אחד מתמחה בהיבט אחר של הראייה, כמו למשל ראיית צבעים או ראיית תנועה.

האנשים שנפגעו באזור קליטת הצבעים - עיוורון צבעים קורטיקלי, אכרומטופסיה - רואים את העולם בשחור-לבן ואלה שלקו באזור הרקתי האמצעי אינם מסוגלים לזהות את הכיוון ואת המהירות של התנועה שמתנהלת סביבם.

עשרות אזורי הראייה אינם מגודרים מבחינה אנטומית אך קיימת "תבנית על" של פעילותן. המסר מרשתית העין מגיע דרך עצב הראייה לשתי מערכות ראייה עיקריות. האחת, המכונה "המערכת הישנה" היא קדומה יותר מבחינה אבולוציונית ותפקידה לאתר את הגירויים החזותיים המשמעותיים בשדה הראייה. המסלול השני, "החדש", מגיע עד קליפת המוח הראייתית באזור האחורי של המוח ובו מתרחשים הזיהוי והפיענוח של מהות הגירוי.

* * *

הֶמִּסְפֵרוֹת מוחיות

"הכלי שהטבע העניק לנו למען קיומנו הוא תפקודם המתואם של שני חצאי המוח. לעולם לא נצליח להתקיים, אלא אם נשתמש באינטליגנציה האנושית שלנו במלואה" קרל סגן - דרקוני גן העדן

המוח הגדול מחולק לשני חצאים הנקראים המיספירות המחוברים באמצעות הכָּפִּיס, פס רחב של סיבי עצב.

אחת התגליות המרתקות ביותר של חקר המוח היא ששתי מחציותיו, שנראות לכאורה זֵהוֹת מבחינה אנטומית - אחת כבבואת הראי של השנייה - מתמחות בתחומי ודרכי תפקוד שונים זו מזו.

לאי-השוויון בתפקודי שתי מחציות המוח נודעת חשיבות רבה בפעילות ההכרנית. אי-השוויון מאפשר למוח לקבוע עדיפויות ולהגיע להחלטות ולקו פעולה תוך סילוק חלופות אחרות. תפקיד המחצית השלטת הוא לשמש מקום מרכזי במוח לעיבוד מידע. היעדר מערכת מרכזית לעיבוד ולפיקוח, בעיקר על התהליכים העדינים של למידה, דיבור וקריאה, מוביל לבלבול ניכר מהסוג שרואים במקרים של נזק מוחי מזערי.

לפי התאוריה של "הפוטנציאל הראשוני הזהה", בשלבים הראשונים של רכישת השפה שתי מחציות המוח מעורבות בצורה שווה. עם הזמן, המחצית השמאלית משיגה שליטה בתהליכי הדיבור והשפה בכלל. על מועד השלמת הבְּשֵׁלוּת הזו חלוקות הדעות בקרב החוקרים. יש המצביעים על גיל חמש כתקרת התהליך ואילו לדעת אחרים, ההבשלה מסתיימת לקראת גיל ההתבגרות.

לעומת התאוריות ההתפתחותיות עלתה התפיסה של invariant lateralization לפיה החלוקה קיימת כבר בשעת הלידה ואינה מושפעת מכל גורם התפתחותי.

בראש החלוצים של חקר ההתמחות של ההמיספרות עומד הנירולוג האמריקאי ר.ו.ספרי.  ספרי החל את עבודתו בשנות החמישים של המאה העשרים על  חקר חולים שעברו חצייה מוחית. הניתוק בין שתי ההמיספרות המוחיות בוצע על חולים שסבלו מאפילפסיה קשה ומטרתו הייתה מניעת התפשטות המחלה ומיתון תכיפות ועצמת ההתקפים. האנשים חצויי המוח תפקדו, למראית עין, כאילו דבר לא השתנה. ספרי בנה מערכת מבחנים מתוחכמת שבעזרתה הוא הצליח לזהות את השינויים הדקים שחלו בחולים ולבודד את התפקיד הייחודי שכל המיספרה מוחית - מופרדת משכנתה – ממלאת.

ספרי מצא שכל המיספרה פיתחה דרכי למידה וזכירה משלה. לכל אחת עולם אחר של התנסות תפיסתית, חווייתית ורגשית.

להמיספרה השמאלית חשיבה מופשטת, היא עוסקת בקשרים הסמליים, בניתוח הגיוני של נתונים ובממד הזמן. היא יודעת לדבר, לכתוב ולחשב. מבין השתיים היא האסרטיבית, המוציאה לפועל והמנהיגה של מערכת העצבים.
ההמיספרה הימנית 'אילמת' ולכן קשה יותר לעמוד על טיבה. ספרי גילה שבתחומי תפקוד רבים לא זו בלבד שהיא אינה נחותה, היא אף עולה על המחצית השלטת. היא מצטיינת בחשיבה מעשית, במוּדָעוּת מרחבית ובהבנה של הֶקְּשֵׁרִים מורכבים. הממצאים של ספרי על התמתחות ההמיספרות זיכו אותו, בשנת 1979 בפרס וולף ובשנת 1981 בפרס נוֹבֶּל לרפואה.

עליונות ההמיספרה הימנית בתפקודים מרחביים מקובלת היום על כל המומחים. ההבדל בין ההמיספרות אינו רק בתכנים שהן מעבדות - שפה לעומת מרחב - אלא גם באופן בו הן פועלות. ייצוג העולם במחצית השמאלית הוא פרטני, בימנית הוא גלובלי. הן חושבות אחרת, השמאלית בצורה אנליטית, הימנית בדרך סינתטית, אסוציאטיבית.

ההמיספרה השמאלית מתמחה בהיבטים המדויקים של החיים. היא ממושמעת וכפופה לכללים ולחוק. היא עוסקת בהפשטה, מבנה, זמן, רצפים, מספרים, קטגוריות, היגיון, שכליות, הקשות, הסקת מסקנות, ידע, פרטים, הגדרות, תכנון והצבת מטרות, שפה מדוברת וכתובה, פרודוקטיביות, יעילות, יציבות, מדעים מדויקים וטכנולוגיה. בחברה המערבית, ההישגית והתחרותית, ההמיספרה השמאלית היא השלטת.

להמיספרה הימנית מיחסים את ההתמחות באינטואיציה, רגשות, רגישות, חלומות בהקיץ, יצירתיות חזותית, אסתטיקה, צבעים, מודעות מרחבית, את ההתרשמות הראשונית, גמישות מחשבתית, למידה סופגת ומתוך התנסות, מקצב, ספונטניות, קשרים חברתיים, מיסטיקה, הומור, ותפיסה הוליסטית שמזהה תבניות ודמיון וממזגת את הנתונים לצורות חדשות.

זו כמובן חלוקה פשטנית. המכשירים המשוכללים של היום לחקר המוח מעלים שתפקידים רבים מתבצעים בשיתוף פעולה בין שני החצאים המוחיים.

ו.ס. רמכנדרן מנהל המרכז למוח וקוגניציה בסן דיאגו מציע תיאוריה מעניינת על חלוקת התפקידים בין ההמיספרות. לדעתו, כל מערכת האמונות שלנו על העולם ועל עצמנו נבנית במחצית השמאלית של המוח. המחצית הימנית היא מעין "מאתרת אנומליה" שתפקידה לאתר את כל החריגויות והסטיות במערכת זאת. שיתוף פעולה זה בין שני החצאים יוצר מודל אחיד של המציאות המאפשר לנו לחיות ללא מבוכה ולבטים.

אינטגרציה בין ההמיספרות המוחיות
תכונה אחרת שמאפיינת את המוח היא יכולת הכילול של המידע שמתקבל דרך הקולטנים משני צדי הגוף. לתכונה זו השפעה ממזגת וככל שהיא מפותחת יותר כך פוחתת דרגת האסימטריה, היינו הייחודיות התפקודית של מחצית מוחית אחת. חקר האינטגרציה הבין מוחית עדיין בראשיתו ופרט לשאלות מרתקות, טרם העלה ממצאים חד-משמעיים.

המחקר האנטומי בדבר ההבדלים במבנה המוח של לקויי למידה, לעומת אלה שאינם לקויי למידה מעלים היעדר אסימטריה בין ההמיספרות המוחיות של בני הקבוצה הראשונה.

* * *

המוליכים העצביים

השליחים העצביים הם חומרים כימיים - מופקים בבלוטת יותרת המוח ויותרת הכליה - שתפקידם להעביר מסרים דרך השֶׁסַע הַסִּינְפֶטִּי מתא עצב אחד למשנהו.

האַדְרֶנָלִין

האדרנלין כשליח עצבי פועל במצבי לחץ כתגובה לאיום, לסכנה שאורבת לקיום. במסגרת תפקידו כאות אזעקה שמכין את הגוף לבריחה או למאבק הוא מגביר את קצב פעימות הלב, מעלה את לחץ הדם, מרחיב את האישונים והסינפונות, מצר את כלי הדם, מפחית את אספקת הדם לאיברים שאינם חיוניים לתגובות החירום ומגביר אותה לאיברי ההתגוננות הפעילה.

Acetylcholine
פרסומים ראשונים של הכימאי האנגלי הנרי דאל יצאו לאור כבר בשנת 1914 אך רק ב-1921 הצליח הרופא הגרמני אוטו לוי להפיק ולהוכיח את תפקידו של השליח העצבי הראשון. התגלית זיכתה את שניהם בפרס נובל לרפואה.

התגלית אירעה בעיצומה של מחלוקת חריפה שנסובה סביב שאלת מהות השליח העצבי. לוי, חסיד הסברה שהשליח הוא כימי ולא חשמלי ערך ניסוי מהפכני שלדבריו בא לו בהשראת חלום שהוא חלם ביום שבת של חג הפסח. הוא התעורר בלילה ובהתרגשות רבה שרבט על פיסת נייר את רעיון הניסוי אך למרבה אכזבתו למחרת היום הוא לא הצליח לפענח את הכתוב. למזלו, החלום חזר על עצמו והפעם לאחר שהוא התעורר הוא ניגש למעבדה והחל בביצוע הניסוי.

עם כיבוש אוסטריה על-ידי הנאצים, לוי - מרצה באוניברסיטת גרץ - נדרש להעביר את כספי פְּרַס נוֹבֶּל לבנק גרמני ולעזוב את אוסטריה. הוא היגר לארה"ב והמשיך במחקריו פורצי הדרך על השליחים העצביים.

ה-Acetylcholine ממלא תפקידים רבים. הוא משמש להמרצה של השרירים, נמצא בתאי עצב סנסוריים,    במערכת העצבים האוטונומית, ולוקח חלק בתזמון שנת ה-ר.ע.מ.

חסימה של האצטיכולין גורמת לשיתוק וחסך חמור בשליח נמצא בקרב הלוקים במחלות מנוונות כמו אלצהיימר.

noradrenalin

תפקידו העיקרי של הנוראדרנלין הוא להביא את מערכת העצבים לכוננות גבוהה כדי להתמודד עם איום קיומי. החומר מופק בבלוטת יתרת הכליה ומשוחרר - יחד עם כימיקל בן משפחה, האדרנלין - לזרם הדם. וון איילר הקדיש את כל חייו לחקר פעולת השליחים העצביים ותגלית הנוראדרנלין זיכתה אותו בפְּרַס נוֹבֶּל לרפואה.

dopamine

התגלה בשנת 1950 על ידי החוקר השוודי ארוויד קרלסון.

הֲדוֹפָּמִין הוא מוליך עצבי שמעכב את העברת האות החשמלי בין תאי-העצב. הוא קשור בקשר הדוק עם מערכת התגמול וההנאה של מערכת העצבים. סמים כגון קוקאין, הרואין, אופיום, ניקוטין ואלכוהול מגבירים את רמות הדופמין במוח.

ארוויד קרלסון הוא פרופסור במחלקה לרוקחות של אוניברסיטת גותנבות בשוודיה שפרסם קרוב ל-300 מאמרים שעיקרם עוסקים בפעילות המוליך העיצבי - דופמין - במוח. עבודתו של קרלסון הבהירה את מנגנון הפעולה של תרופות נוגדות דיכאון ותרמה רבות לפיתוח "גלולת האופטימיות" הפרוזאק המפורסם. קרלסון זכה בשנת 1979 בפרס וולף ובשנת 2000 בפרס נובל לרפואה.

Gaba
הוא מוליך עצבי מעכב פעילות המשמש כְּבַּלָּם של מסרים מעוררי חרדה. הוא נמצא כמעט בכל מקום במוח.

Glutamate
התגלתה לראשונה על-ידי כימאי יפני - קיקואנה איקדה -  שחקר טעמים שונים והתפרסם בזכות המצאת הטעם החמישי החדש המוכר במטבחים שלנו בשם monosodium glutamate.

הֲגלוּטָמֵט הוא מוליך העצבי השכיח ביותר במערכת העצבים. הוא נמצא במרבית הסינפסות של המוח וחוט הַשִּׁדרָה ופועל ברוב הסִינַפְּסוֹת שניתנות לשינויים בעוצמתן. סינפסות אלה נחשבות למאגרים העיקריים של הזיכרון במוח.

Serotonin

מוליך עצבי מְעַכֵּב פעילות, עבר אף הוא תחנות ביניים רבות, דֶּרֶךְ ניסוי וטעייה, "הבזקי מזל" ותוצאות בלתי צפויות ומפתיעות של ניסויים. הֲסֵרוֹטוֹנִין התגלה לראשונה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים בטסיות דם ובמעיים. בתפקידיו אלה הוא דואג להתכווצות כלי הדם במקרה של דימום ובדופן המעי הוא מגרה את מתח שרירים.

לסֵרוֹטוֹנִין - כשליח עצבי שנמצא במוח - קשת רחבה של תפקידים. הוא מעורב ישירות בוויסות מצב הרוח והרגשות, מחזוריות ערות ושינה, והטמפרטורה של הגוף.

מינון נמוך של סרוטונין מוביל לדיכאון, לקשיים בשליטה על כעס, להפרעות שינה, לטורדנות כפייתית ולמחשבות אובדניות. חסר בסרוטונין קשור גם למיגרנות, לתסמונת המעי העצבני ולנוקשות וכאבים כרוניים במפרקים.

Fluoxetine

כאשר התברר שהסרוטונין הוא השליח העצבי העיקרי לשיפור מצב הרוח, מאמצי חברות התרופות פנו לפיתוח תרופה שתגביר את השפעתו. לאחר שנים רבות של מחקר "אלי לילי אנד קומפני" הוציאה לשוק את "גלולת האופטימיות" הידועה בשמה המסחרי "פרוזק".

התרופה ניתנת לטיפול בבולמיה נרבוזה, הפרעות כפייתיות אובססיביות ודיכאון קשה. תרומה חשובה ומבורכת נוספת של הפרוזאק היא העובדה שהיא "הוציאה מהארון" ונתנה לגיטימציה לטיפול תרופתי בתחושת הדיכאון ה"אסורה והסודית" שעשרות מיליונים של אנשים סובלים ממנה.

* * *

דִּיסְפוּנקצִיָה מוחית

לאחר שנים רבות של מחלוקות, לבטים ותהיות, היום רוב ציבור המחנכים מקבל את ה"דִּיסְפוּנקצִיָה המוחית המזערית" כגורם סיבתי לליקויי למידה. מקבל, אבל מתקשה להבין. אנשי החינוך אינם מצופים לשלוט ברזי הנוירו-אנטומיה-כימיה-ביולוגיה, אולם על מנת לטפל ב"ילד הַשָּׁלֵם", על מנת להבין את הדו"ח של המומחה, על מנת לדעת להתחים את גבולות קשייו של הילד, הם זקוקים לידע בסיסי על המהות ועל המשמעות של אותה "דיספונקציה מוחית" שפוגמת בלמידת הילד.

לנֶתֶק שקיים בין מומחי המוח לבין מחנכי הילד סיבות רבות, משני הצדדים של המתרס.  "מדע המוח הוא כת סודית בפני עצמה, מִסְדָּר דתי מסתורי הסגור בפני כל מי שלא הוכנס בסוד ענייניו כותב ג'ון רייטי בספרו "מדריך למשתמש במוח". הספרות המקצועית שמגיעה אלינו ממרומי הנירולוגיה מציגה את המוח מבעד למיקרוסקופ, או כפרוסות של מבחן רושאך על צג המחשב, במינוח מקצועי מורכב שרק נאמני אחוות הנירולוגים מסוגלים להבין.

הספרות המקצועית שבאה ליידע את אנשי שדה החינוך על המוח ותפקודיו אינה ידידותית ולא מעודדת קריאה ועיון. כאשר המומחה מחליט "לרדת אל העם" מתברר לא פעם שבמגדל השן של מדעי המוח הקורא התמים נתפס כרפה שֵׂכֶל שעבורו יש להמחיש ולהמחיש ולהמחיש עד שמרוב המחשות הוא לא רואה את היער.

קבוצה אחרת של ספרים מנסה למכור שיטה טיפולית מופלאה שתעצים את האינטליגנציה או תרפא חולי שטרם מצאו לו תרופה. סוג נוסף של ספרים מתאר את המוח מבעד לסיפורו ההזוי, הסהרורי של אדם שסובל מפגיעה מוחית קשה ונדירה. תיאור עולמו של "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מרתק ונוגע ללב אך הוא לא מקדם את הידע שלנו על "הדיספונקציה המוחית המזערית" של תלמידינו.

בשנים האחרונות חֶקֶר המוח נמצא בתאוצה גבוהה כל-כך שאמצעי היידוע על ממצאיו שוב אינם מסוגלים להדביק את קצב הופעתם. עד שהסַפֶר רואה אור ויוצא אל שוק הקוראים חלק ניכר מתכנו כבר מוטל בספק או הוכח כשגוי. הטכנולוגיה המודרנית מעניקה פתרון טוב - הספר האלקטרוני - לדרישות ההתעדכנות המתמשכת. מחבר הספר  כול להזין את ספרו בכל שינוי ובכל מידע חדש והקורא המעוניין במידע יכול לחזור אל הסַפֶר ובעזרת תוכנה פשוטה לאֲתֵר את העדכונים שחלו בו.

יצירת קשר עם מדעי המוח נתקלת בהסתייגויות רבות גם מצד אנשי החינוך. המינוח הנירולוגי עלול ליצור תיוג רפואי של קשיי הילד, דבר שיגרום להתנערות המערכת החינוכית והעברת האחריות על הטיפול בו לידי המומחה למדעי המוח. לחשש זה אין הצדקה במציאות.

כאשר הנזק המוחי המזערי אותר לראשונה המחקר והטיפול בילדים שלקו בו היה בתחום ההתמחות של הנירולוגים. אולם, עם חלוף השנים החלו להצטייר מספר תמונות קליניות במכלול הרב-צורני של פגועי הנזק המוחי המזערי.

האבחון והטיפול ב"לקויי הלמידה" עברו לידי הפסיכולוגים ומומחים שקמו מקרב אנשי החינוך. התמונה הקלינית של הפרעות קשב ופעלתנות יתר, דיספרקסיה, תסמונת טורט וכד' נשארו ברשות הנוירולוגיה.
אך גם כאשר הטיפול בקשיי הילד זקוק למעורבות הנוירולוג אין מקום לדאגה משום שגם המחנך הטוב וגם הנוירולוג הטוב יודעים כי הצלחתו מותנית בשיתוף פעולה בין כל הגורמים- הורים, מחנכים, מורים והמומחה לקשיי הילד.

הרתיעה של אנשי החינוך ממידע המוח נובעת גם מהמורכבות הכאוטית של תחום ידע זה. המוח עבר מיפוי מדויק למדי אך הידע הקיים חל על ה"איפה" ולא על השאלה המכריעה "כיצד" מתרחשת הלמידה. נחכה, טוענים המחנכים, עד שמדעי המוח יבנו שפה מובנת לכל, יפשטו את תוכניהם וימצאו מענה לשאלות המהותיות של קשיי הלמידה, ואז, ניצור את הקשר ונוכל להיעזר במידע נגיש ומעשי.

ו. קרויקשהנק,  מיסד האקדמיה הבינלאומית לחקר ליקויי הלמידה  התקומם - כבר בשנות השמונים של המאה שעברה - נגד "ההמתנה" של המערכת החינוכית.
"המחנכים לא יכולים לחכות עד שכל פיסות הפסיפס יימצאו להרכבת התמונה השלמה. החינוך חייב להתחיל לפעול, במקום בו הוא נמצא ועם הכלים שעומדים לרשותו."

התיאוריה של הפגיעה המוחית המזערית, למרות שהיא מקובלת היום על רוב המומחים כהסבר לליקויי הלמידה, הייתה וממשיכה להיות מותקפת מכיוונים רבים. הקשר הסיבתי בין פגיעה מוחית לליקויי למידה טרם הוכח. ילדים רבים, עם פגיעה מוחית מתועדת, לא סובלים מליקויי למידה ובעברם של לקויי למידה רבים אין כל עדות לפגיעה מוחית מזערית.

הטכנולוגיה המודרנית חוללה קפיצת מדרגה בחקר המוח והממצאים של השנים האחרונות הולכים ומחזקים את האחריות של פגיעה מוחית מזערית על שיבושים בתהליכי הלמידה.

* * *

חקר הדיספונקציה המוחית המזערית
התמונות הקליניות שנמצאות בתחום ההתמחות של הנירולוגיה - שיתוק מוחין, הפרעות קשב ופעלתנות יתר, דיספרקסיה, תסמונת טורט וכד' - זוכות להתייחסות מחקרית ענפה.

המערכת החינוכית נאבקה במשך שנים כדי להעביר לידיה - מתחום הרפואה - את הדאגה לאבחון ולטיפול בילדים לקויי למידה אך לא ויתרה על ה"דיספונקציה המוחית המזערית" כגורם סיבתי של ההפרעה. החוקרים, המאבחנים והמטפלים שקמו מקרב המערכת החינוכית לא הוכשרו במדעי המוח ואמורים לקבל את "הדיספונקציה המוחית" כעובדה מוגמרת מבלי - למעשה - להבין את משמעותה ואת השלכותיה על הלמידה של הילד.

הילדים לקויי הלמידה אומצו על ידי המערכת של החינוך והחינוך מיוחד אך איבדו בכך את הגיבוי המחקרי שהנוירולוגיה הייתה יכולה להעניק לקשייהם.

בשנים האחרונות החלו להיווצר סדקים במחסום שקיים בין החינוך למדעי המוח והדיסלקציה, ההפרעה "המחוזרת" ביותר בליקויי הלמידה המיוחדים, עלתה על במת המחקר המדעי של המוח.

איתור הדיספונקציה המוחית המזערית של לקויות הלמידה

 להתפתחות התקינה של המוח אורבות סכנות רבות, אחדות מקורן גנטי, אחרות ברעלים שתוקפים את הָעוּבַּר  בסביבת הרחם או את הרך הנולד בראשית חייו, בתקופה הקריטית של עיצוב תפקוד מערכת העצבים שלו. כֶּשֶׁל במימוש של תפקודי המוח עלול להיגרם גם בשל סביבה מזניחה, תנאי חיים ירודים, הפרעות נפשיות ומחלות מנוונות של מערכת העצבים.

היות ופגיעה מוחית מוכחת ומתועדת לא בהכרח יוצרת לקויות למידה וילדים שבעברם לא נמצאה כל עדות לנזק מוחי מזערי לקו בהפרעה, עצם האיתור של אותה דיספונקציה מוחית שאחראית על "לקויות למידה" נמצא מורכב ביותר.
עצם ההגדרה של "לקויות למידה" מסירה במפורש את הפגיעה שגורמת ל"קשיי למידה" לרמת מִשְׂכָּל נמוכה, לליקויים חושיים, להזנחה חינוכית ולהפרעות נפשיות קשות. חוקרים רבים אינם מכבדים את ההבחנה הבסיסית הזאת ומונים ברשימת ממצאיהם בדבר הגורמים הסיבתיים ללקויות למידה נתונים כמו פגיעה משמעותית ברמת המשכל, סביבה חינוכית דלה ומזניחה וכד.

מדעני המוח חיפשו במשך שנים רבות את "הסימן הרך" את הביטוי המוחי הייחודי שיסגיר את קיומה של תסמונת לקויות הלמידה. עד הופעתן של המכונות המשוכללות לחקר המוח מאמציהם לא העלו דבר והדיספונקציה המוחית האחראית על ליקויי הלמידה נשארה בגדר השערה.

הטכנולוגיה החדשה לחקר המוח מאפשרת לראשונה לצפות במוח החי, המגיב, במהלך פעולתו ולאתר את ההבדלים בין תפקוד תקין לבין שיבושים בתהליך הלמידה.

את הגורמים לדיספונקציה מוחית מזערית ניתן לחלק לשלוש קבוצות:

גורמים גנטיים  - המחקר הגנטי של ליקויי למידה נכנס לתאוצה בעשור האחרון של המאה ה-20. העובדה שללקויות למידה רבות יש רקע תורשתי ידועה מזה זמן רב ועתה המחקר פונה לעבר איתור הגנים האחראיים לשיבושים במיומנויות הלמידה האלה.

גורמים סביבתיים - דיספונקציה מוחית מזערית עלולה להיווצר בשל רעלים שתוקפים את מוחו של העובר בסביבה הפנים-רחמית או של הרך הנולד בראשית חייו, בתקופה הקריטית של עיצוב תפקוד מערכת העצבים שלו.

גורמים עקיפים - למידה עלולה להיפגע בשל תופעת לואי של פגיעה שאינה, במהותה, פגיעה מוחית מובהקת. הדוגמה הבולטת ביותר היא של דלקות אוזניים חריפות שפוקדות את הילד בתקופת רכישת השפה. הדלקות, המלוות בהצטברות נוזלים  ובחסימה זמנית של הערוץ השמיעתי, מטופלות ועוברות, אולם ההשבתה של הערוץ השמיעתי עלולה לגרום להזנחתו ולירידה בתפקודו.

אם היעדר ההפעלה של עין יוצרת את התופעה של "עין עצלה" סביר להניח שאוזן שאינה מתפקדת עלולה להפוך ל"אוזן עצלה" שלא תוכל לעמוד כראוי במטלות האודיטוריות של מיומנויות השפה.

דוגמה נוספת להתערבות מזיקה בתפקודו של מוח בריא היא ההיימנה של הילד האיטר. מוחו של הילד האיטר תקין לחלוטין עד אשר מאמצי הסביבה החינוכית שלו כופים עליו תפקוד "ימני" שעומד בניגוד למבנה שלו ומשבש את פעולתו.

* * *

דימות מוחי - פיצוח הקוד העצבי

פיצוח הקוד העצבי נמצא עדיין בראשיתו ולהערכת המומחים יעברו עוד עשרות שנים עד אשר- אם בכלל - הוא יפוענח. חשיפת הקוד הגנטי -"ספר החיים" - נתפסה בעבר כמשימה נשגבת שתתממש - אולי - בעתיד רחוק מאוד, ולמרות זאת הטיוטה הראשונה כבר מונחת לפנינו ואנחנו מתחילים ללמוד לקרוא את מילותיה. הקוד העצבי -"ספר המחשבות" -השפה, הלמידה, הזיכרון עדיין נסתר אך החוקרנות האנושית שלא נרתעת ממורכבות וממכשלות תמצא את הדרך לגלות ולפענח אותו.

* * *

--למידה וליקויי למידה-----לעמוד הראשי----------ד"ר אילנה מודלינגר-