דִּיסְפְּרׇקסִיָּה

 * סוגים של דיספרקסיה    * הפרקסיס    * תסמונת הדיספרקסיה 

הדיספרקסיה היא הפרעה ביכולת לתכנן תנועות מיומנות וביכולת לקשר בין מקטעים של מערכי תנועות. אָנָה זָ'אן אַיֶרס מגדירה דיספרקסיה כהפרעה ברכישה של אסטרטגיות תגובה לתנועתיות חדשה.

הקושי מתבטא בעיצוב תכנית הפעולה ולא רק בביצוע התנועה עצמה. לפי גרסתה, הפרקסיס הוא יותר מתכנון תנועות שכן הוא מערב את בניית כל המהלך הביצועי, את ארגון ההתנהגות ואת פיתוח שיטות הפעולה, היינו את הידיעה מה לעשות ולא רק כיצד לעשות.

ההפרעה זכתה בכינויים רבים: perceptual motor dysfunction, sensory   integrative dysfunction clumsy child syndrome

ההפרעה אותרה לראשונה בראשית המאה ה-20. חקר הדיספרקסיה התמהמה, אולם בשנים האחרונות נכנס לתאוצה והממצאים שלו מעלים תמונה הטרוגנית, מורכבת, שחורגת הרבה מעבר לקשיים ב - "קואורדינציה".

שכיחות הדיספרקסיה באוכלוסייה היא כ- 5%-6% וכוללת קשת רחבה של הפרעות שעלולות לפגוע בתחום הלמידה, ההתנהגות, התפקוד המוטורי והחברתי.

ההפרעה נמצאת בתחום התמחותם של נירולוגים ומרפאים בעיסוק ובעלי המקצוע מתחום ההוראה והחינוך, שפוגשים יום-יום את הילד הדיספרקטי, לא תמיד מודעים לקשייו ולא עוברים כל הכשרה לטיפול בו.

* * *

סוגים של דיספרקסיה
התסוויג הוא מבנה תיאורטי שבא לארגן את המכלול הדיפוזי של ההפרעה. הילד הדיספרקטי לא מציג את כל המכלול כי אם שילוב אישי בין סוגים אחדים של ההפרעה.

* postural dyspraxia דיספרקסיה של מנחים

קושי להיכנס למַנָחִים בלתי רגילים או לא מוכרים הדורשים מידה מסוימת של תכנון תנועתי. בסוג הזה של ההפרעה, הילד מתקשה להעתיק ידע תנועתי ממצב אחד למשנהו.

ילד רגיל שרכש את המיומנות התנועתית של עלייה במדרגות יידע להתאים את המידע לעלייה במדרגות לולייניות. הילד הדיספרקטי שיודע לעלות במדרגות רגילות ייאלץ ללמוד לעלות במדרגות לולייניות כהתנהגות תנועתית חדשה.

* Constructional dyspraxia דיספרקסיה בנייתית

קושי ליצור, לאסוף, לחבר או להרכיב חלקים כדי להגיע למבנה שלם. בסוג זה של דיספרקסיה, הילד מתקשה לחבר חלקי ציוד זה לזה ואינו יודע כיצד להשתמש באביזרים. הוא אינו מסוגל לנתח תנאי משימה וליצור סכמה לביצועה.

* symbolical dyspraxia דיספרקסיה סמלית

קשיים בייצוג סמלי של שימוש בכלים ובמכשירים הן לפי הוראה והן לפי חיקוי. ילד הלוקה בהפרעה זו לא מסוגל לבצע פעילויות "כאילו" משום שאינו יכול ליצור תמונה רוחנית של המטלה התנועתית. הלוקים בסוג זה של דיספרקסיה מתקשים לזהות את פשר התמרורים שהוראתם סמלית או מטפורית.

* oral and verbal dyspraxia דיספרקסיה לשונית ואורלית

הפרעה בהיגוי ובתכנון תנועות אורליות. הפרעה זו מאופיינת בקשיים בתכנון המנחים והתנועות של שרירי הדיבור ורצף תנועות השרירים לשם הפקת קולות והגאים. ההפרעה פוגעת גם בפעילויות אורליות לא-לשוניות כגון לעיסה וליקוק.

* * *

גורמים סיבתיים

הגורמים הסיבתיים עוד לא ידועים. ההשערה הכללית אומרת שההפרעה נגרמת משיבושים בחיווט או מאי-בשלות של מערכת העצבים.

כמו בהגדרת ליקויי למידה כך גם בדיספרקסיה, הילדים הם בעלי אינטליגנציה תקינה ומַעֲלָה וקשייהם לא נגרמים בשל שיבושים בהתפתחות התנועתית או הפרעות נירולוגיות אחרות. מקור ההפרעה נמצא בנקודה כלשהי בתהליך המורכב של איסוף ואגירה של מידע חושי - יצירת הדימוי הרוחני, היינו המשגת המידע, תכנון המטלה התנועתית והביצוע.

דרכי איתור ואבחון
העדויות לקיום ההפרעה נקבעות כאשר לילד - שאינו סובל מהפרעות נירולוגיות אחרות - חסרות מיומנויות התיאום התנועתי לביצוע מטלות שנחשבות מתאימות לגילו ולרמת המשכל שלו.

הסרבול, המגושמות הכבדה - בניידות, בתנועה, בדיבור, במשחק, ברכישת מיומנויות - מסגירים את קשייו של הילד שסובל מדיספרקסיה. רמזים נוספים שיכולים לעורר חשד לקיום ההפרעה הם "הסתכלות-יתר" ו-"מחשבת-יתר" שהילד משקיע במטלה פשוטה שבני גילו מבצעים בצורה אוטומטית.

דרכי טיפול

המחקרים של השנים האחרונות מצביעים על כך ששיטות הטיפול הכלליות, המסורתיות, לפיתוח אינטגרציה חושית, תפקוד קינסתטי או אימון תפיסתי-תנועתי לא מועילות לילדים שסובלים מדיספרקסיה. החוקרים סבורים שהטיפול היעיל בדיספרקסיה צריך להיערך בשיטה טיפולית הממוקדת במיומנות ספציפית, עם מטרות מעשיות ובתוך המציאות היום-יומית של הילד.

שיטות טיפול שבנויות על הקניית דרכים ואסטרטגיות קוגניטיביות לפתרון בעיות יעילות יותר מאלה שממוקדות בפיתוח הפן התנועתי של המיומנות.

* * *

הַפְּרַקְסִיס

הפרקסיס הוא סך הפעולות המתווכות בין הייצוג שיש לאדם מגופו ומהעולם הפיזי הסובב אותו, לבין התחלה מתוכננת של פעילות מתאימה, המכוונת למסגרת של אותה מציאות.

איירס מציגה את הפרקסיס כמיומנות מיוחדת לאדם המאפשרת לו ליצור קשר יעיל עם סביבתו הפיזית. הפרקסיס הוא הגשר בין המוח לבין ההתנהגות התנועתית. הוא מהווה לעולם הפיזי את אשר השפה מהווה לעולם החברתי.

שתי המערכות - פרקסיס ושפה - מיוחדות לאדם, שתיהן נלמדות ודורשות כישורים נאורים של הפשטה והמשגה, שתיהן בנויות על קליטה חושית ועל תכנון המאפשר תשומה תנועתית. יש המדמים את הפרקסיס לאינטליגנציה של הגוף.

הפרקסיס כולל שלושה תהליכים בסיסיים:

1 העלאת הרעיון לדרך היעילה ביותר ליצירת פעולת גומלין עם הסביבה.

2 ארגון תכנית פעולה ובחירת אסטרטגיה תפקודית.

3 ביצוע תנועתי.

סכמת הגוף
כדי לפתח תנועה תקינה דרושה תפיסה של הגוף, היינו של הישות המבצעת אותה. המוח זקוק למפה - לסכמה - מדויקת של הגוף כדי לכוון אותו בפעילות התנועתית.

סכמת הגוף היא היכרות עצמית ייחודית על סמך ניסיון חושי המשולב בקליטה ובארגון שוטף ועכשווי של התחושות בקליפת המוח החישתית. הרושם המשולב של תחושות אלה ביחס למיקומן על פני הגוף הוא סכמת הגוף. איירס מגדירה סכמת גוף כתפיסת המבנה האנטומי של הגוף והדרך בה משתלבים חלקי הגוף השונים בתנועה.

סכמת הגוף היא תמונת הגוף כיחידה תלת-ממדית, כפי שהיא מעוצבת במוח, המערבת גורמים בין-אישיים וסביבתיים. סכמה זו היא תחושה כוללת של תפקוד הגוף כיחידה שלמה אחת. תחושה זו מתקבלת דרך השרירים, המגע, ראיית האיברים החיצוניים ותחושת הכאב.

מׇרִיאָן פְּרוֹסְטִיג רואה את תפיסת הגוף בשלושה מישורים

* תדמית הגוף - כוללת את רגשות האדם כלפי גופו על-פי הדרך בה הוא תופס את עצמו. תדמית הגוף מותנית בניסיונו האישי של האדם ובדרך בה הוא מפרש את התייחסות הסובבים אותו אל גופו.

* המשגת הגוף - היא מכלול המידע על איברי הגוף, על תפקודם ועל הקשרים ביניהם.

* סכמת הגוף - היא תחושה פנימית של מיקום האיברים ומודעות לקיומם גם בלי לראות אותם. -

סכמת הגוף היא מעין "תמונה" או "מפה" המתקבלת על-ידי שילוב של המידע החושי, בעיקר זה שנקלט תוך תנועה, עם הזיכרון הנוירולוגי של הגוף, חלקיו, היחסים ביניהם, גודלם, משקלם ויכולת תנועתם. על בסיס סכמת הגוף נבנה התכנון התנועתי והיכולת לרכישת תנועות חדשות.

המערכות החשובות ביותר לבניית סכמת הגוף הן: * המערכת המישושית, * המערכת הַפְּרוֹפּרֶיוֹסֶפְּטִיבִית (חישת הגוף את עצמו), * מערכת שיווי המשקל * והמערכת החזותית.

*המערכת המישושית
המערכת הנרחבת ביותר בגוף היא המערכת המישושית. החיישנים - מקבלי המידע - שלה פרושים על פני העור וקולטים מגע, לחץ, מרקם, טמפרטורה וכאב.

הגירויים עוברים דרך מערכת העצבים ההיקפית והמסלולים החישתיים לגזע המוח ומשם לקליפת המוח החישתית. המערכת המישושית מבשילה מוקדם מאוד ומגיבה לגירוי בגיל שמונה שבועות להריון. מערכת זו חשובה מאוד לארגון הנוירולוגי הכללי ולאיזון בפעילות מערכת העצבים המרכזית.

המערכת המישושית מורכבת משתי תת-מערכות: א - תת-מערכת הגנתית, ראשונית ומולדת אשר פועלת בתגובה אוטומטית לכאב או לסכנה על מנת ליצור תגובות הימנעות מהם. ב - תת-מערכת הבחנתית, לקליטת גירויים מתונים ומגוונים יותר.

התת-מערכת ההגנתית ממשיכה לפעול במשך כל החיים אבל שליטתה פוחתת וכך היא מאפשרת הפעלה של התת-מערכת השנייה, ההבחנתית. בעוד תפקיד המערכת ההגנתית הוא הישרדות, המערכת ההבחנתית משמשת בסיס ללמידה. דרך המערכת ההבחנתית הילד לומד את הצורות והחומרים ואת ההבדלים ביניהם, ובאמצעותה הוא מזהה במדויק את המיקום ואת האיכות של התחושה.

בעזרת תת-מערכת זו הילד לומד את גופו ואת סביבתו. האיזון בין שתי תת-המערכות הכרחי לפיתוח תכנון תנועה. מערכת הגנתית חזקה מדי בולמת התנסות חושית מעודנת יותר וגורמת לחסך הן במידע התנועתי והן במידע החושי.

קיימת הבחנה נוספת בין תפיסה מישושית פעילה לבין תפיסה מישושית סבילה. התפיסה המישושית הפעילה כרוכה בתפעול פעיל של חישת איברי הגוף במפגשם עם החפצים.

בתפיסה המישושית הסבילה זורם המידע העובדתי - בעיקר דרך העור - ומתויק ללא הדים הכרניים משמעותיים. המידע המתקבל על תכונות הסביבה באמצעות תפקוד מישושי חקרני הוא בעל ערך רב לאין-ערוך למטרות הלמידה מנתונים שהתקבלו בדרך החישה הסבילה.

למערכת המישושית מיחסים חשיבות מכרעת בתחומי למידה רבים, החל מתהליך גיבוש הייחודיות שבו העור משמש כ"גבול" שעוזר לילד להפריד בין העצמי והלא-עצמי ועד לפעילויות אקדמיות מעשיות כגון הכתיבה.

*המערכת הפרופריוספטיבית (חישת הגוף)
קולטני המערכת הזאת נמצאים בכל שריר ובכל מפרק ומגורים על-ידי התכווצות ומתח של שרירים, תנועת שרירים ומפרקים, נשיאת משקל או העברתו ותנוחה סטטית כלשהי. גם מערכת זו נרחבת, מבשילה לפני הלידה וחשובה ביותר לתנועתיות העוּבָּר.

המערכת מגיבה לכל שינוי במנח ובתנועה ועל-פי המידע שהיא נותנת, לומד הילד מהי יכולתו התנועתית וכיצד עליו לנוע ביעילות תוך ויסות הכוחות ותיאום בין האיברים.

במערכת זו עוברים הגירויים דרך חוט השדרה לגזע המוח, למוח הקטן ומשם לקליפת המוח. המידע מעובד ברובו ברמות מוחיות נמוכות ואינו מגיע למודעות. עיבוד זה חסכוני ומאפשר מהירות רבה בהפקת התגובה התנועתית המתבקשת מהמידע החושי.

ילדים שלוקים בחישה של גופם מרבים להסתייע בחוש הראייה - המאט את קצב הפעילות - ומשקיעים מאמץ שרירי שאינו תואם את הדרישות של המטלות התנועתיות.

*מערכת שיווי המשקל

מערכת שיווי המשקל מבשילה אצל העובר בחודש השישי של ההיריון. מערכת זו פועלת בעזרת גירוי המופק על-ידי כוח הכובד ועל-ידי כל שינוי בכיוון או במהירות של תנועת הראש. הגירוי מועבר דרך הקולטנים באוזן הפנימית לגזע המוח ולרמות גבוהות יותר, שם הוא משתלב עם מידע חושי-מישושי, פרופריוספטיבי, חזותי ושמיעתי.

המערכת מספקת מידע על מיקום הגוף ביחס לכוח הכובד. היא מבהירה האם הגוף נייח או נמצא בתנועה, אם כן, באיזה כיוון ובאיזו מהירות הוא נע. היציבה היא הישג תפקודי המאפשר לאדם לפעול באמצעות שריריו נגד כוח המשיכה. זו פעילות מתמדת ומתמשכת של שמירת מנח הגוף ביחס למרכז הכובד.

האיזון נוצר על-ידי חלוקה שווה של משקל הגוף בין שני צדדיו. כאשר מרכז הכובד נעתק מעבר למשטח העמידה, נאלץ איבר אחר של הגוף לנוע בכיוון ההפוך על מנת להשיב את מרכז הכובד למקומו. אילו לא היה קיים המנגנון השרירי האחראי ל"תיקון" זה של היציבה, כל תנועה - כמו לחיצת ידו של חבר - הייתה גורמת לאובדן שיווי המשקל ולהשתטחות.

בשילוב נתוני מערכת שיווי המשקל ומערכת חישת הגוף נבנה המידע על יחסים במרחב ועל יחסי מרחק וגודל. למערכת שיווי המשקל חשיבות רבה גם מבחינה רגשית שכן היא מעניקה לילד את הביטחון לנוע לעומת כוח הכובד. קשר אמין עם הקרקע ותחושת הביטחון בתנועה עליה מזמנים לילד בסיס טוב לפיתוח קשר ואמון ראשוני עם אנשים.

שילדר רואה במערכת שיווי המשקל "מנגנון תיאום של כל התפקודים החושיים". לדעתו, למערכת זו יש תפקיד מאחד הפועל נגד הבידוד של התפקודים השונים בגוף.

למערכת שיווי המשקל ולמערכת המישושית השפעה ממריצה ומרגיעה על האדם. אופי הגירויים שנקלטים על-ידן מכתיב את טיב ההשפעה. תנועה אטית וקצובה יוצרת הרגעה ואילו לתנועה מהירה השפעה ממריצה.

*המערכת החזותית
מערכת זו משתלבת במכלול החושי לאחר הלידה וחשיבותה רבה ביצירת מודעות ראשונית לסביבה ובזיהוי מיקום האובייקטים במרחב.

תחילה עוקב התינוק אחר חפץ בולט ממרחק קצר. בגיל שלושה חודשים נוצר כבר קשר עין-יד ומעקב מבט מלא וחלק ב-180 מעלות. בגיל חמישה חודשים תנועות העיניים כבר עצמאיות ואינן תלויות בתנועת הראש.

הגירוי החזותי עובר דרך עצב הראייה לגזע המוח, שם הוא מתקשר עם גירויים ממערכת שיווי המשקל וממערכת חישת הגוף ואיחודם נותן לילד מידע בסיסי על סביבתו. משם הוא עובר לקליפת המוח להבחנה חזותית מדויקת יותר.

מערכת זו משפיעה על מיומנויות כגון תפיסת מרחב, התמצאות במרחב ותגובות יציבה. ראיית הגוף ותנועתו היא רכיב חשוב בפיתוח סכמת גוף ובתכנון התנועה. שילוב בין מכלול הנתונים שנקלטים באמצעות מערכות בסיסיות אלה בונה את סכמת הגוף. כאשר קיים ליקוי, חסך או עודף או עיוותים בקליטת הנתונים ובעיבודם, גם התוצר הסופי - סכמת הגוף - ייפגע.

התפתחות סכמת הגוף
סכמת הגוף מתפתחת ונבנית תוך חקירה והיכרות פעילות שהילד יוצר עם גופו. בראשית חייו, הילוד לא מפריד בינו לבין סביבתו הקרובה. הוא מקבל גירוי מישושי רב מאמו בזמן האכלה, נשיאה, רחצה, חיבוק וליטוף. בהדרגה מתחיל גם הילד לתת גירויים לעצמו בנגיעה, במציצה, בהכנסת ידיים ורגליים לפה.

באמצעות חוש המישוש והראייה הוא לומד ליצור הבחנה בין הגירויים שהוא מעניק לעצמו לבין אלה הניתנים לו על-ידי הסביבה. כאשר הוא הופך נייד, מקבל התינוק גירוי מישושי מכל תנועה על גבי משטח ומכל מגע עם חומרים וחפצים שמזדמנים בדרכו. ההבחנה בין הגירויים הסביבתיים מתחדדת וההיכרות עם גופו משתכללת ובמקביל לכך מתחילה להיווצר ההפרדה הפיזית בינו לבין אמו, בינו לבין סביבתו.

הילד רואה את מקום המגע, מקשר בין הגירויים המישושיים לבין החזותיים וצובר ניסיון שיעזור לו לזהות גירויים דומים גם מבלי לראותם. עם המעבר לניידות, משתלבות המערכות האחרות ומספקות מידע על התנועה ועל הגוף. השילוב בין כל המידע הזה, עיבודו, תרגולו וזכירתו יוצרים את המפה של סכמת הגוף. "הולוגרמה" מוחית זו הופכת למכלול של מידע על צורת האיברים, גודלם, משקלם, גבולותיהם ועל הקשרים ביניהם.

יסודות התפיסה המרחבית
לדברי איירס, רוב ידיעותינו על העולם נובע מידיעותינו על גופנו. המידע החושי המוזרם מהעור ומהפרקים עוזר לשרטט במוח את סכמת הגוף ככלי תנועתי. אם מידע זה אינו מדויק, אין למוח בסיס אמין לבניית סכמת גופו הוא. הבנת המרחב ותפיסת הכיווניות (למעלה-למטה, קדימה-אחורה) וצדיות (ימין-שמאל) נבנות מההתוודעות של הילד אל גופו ומהתנסותו בו. אכוריאגוארה מדגיש בעבודותיו את ההתפתחות המשותפת וההדוקה של מושג הגוף ויחסי הגומלין שלו עם העולם הסובב.

* * *

תסמונת הדיספרקסיה

*סרבול
ילדים שסובלים מדיספרקסיה מתוארים בדרך כלל כמסורבלים. הם מרבים ליפול, להיתקל בחפצים ולהפיל דברים. התנהגות תנועתית רשלנית ובלתי מבוקרת עלולה לאפיין גם ילדים אימפולסיביים והיפראקטיביים בעלי פרקסיס תקין. ההבדל בינם לבין הילדים שסובלים מדיספרקסיה עומד על איכות ביצוע המטלות התנועתיות.

התנועתיות של פגועי הפרקסיס נעדרת שיטתיות והם מבצעים את אותה פעילות בצורות שונות ואקראיות. תנועותיהם אינן אוטומטיות והם נדרשים לחשיבה, או להסתכלות מתמדת כדי לתכנן ולממש אותן. ההפרעה פוגעת גם בכושר השיפוט התנועתי של הילדים האלה, משום כך הם מועדים לתאונות, להתנגשויות ולתקלות בשעת המפגש שלהם עם הסובב החומרי והאנושי.

במבוך חילוקי הדעות ששורר בין החוקרים מסתמנת הסכמה רחבה למדי על כך שלילדים דיספרקטיים "תזמון-תגובה" - בהתנהגות התנועתית - איטי יותר משאר הילדים. על ההפרעה הראשונית - שיבושים בתכנון תנועות - נערמות תגובות סביבתיות, בעיקר של הגנת יתר, שמכבידות ביתר-שאת על המכלול המופרע של ההתנהגות התנועתית.

*תפיסה מישושית לקויה
הקשר בין בעיות בתפיסה מישושית לבין קשיים ברכישת ידע והכרת הסובב ושיבושים בתכנון תנועתי מודגש רבות על-ידי המומחים. מכיוון שהמידע המוזרם באמצעות מסלולי חוש המגע מעוות, ההפרעה עלולה לפגום בהבנת איכויות החומר, הצורה, המרחב והזמן.

את תפקידו של חוש המישוש אפשר להעביר לחוש הראייה והילדים הדיספרקטים מרבים להישען על חלופה זו. הסבת החקירה המישושית לערוץ החזותי עשויה לשפר את מהירות הקליטה, אולם המידע שמתקבל מהמסלול החזותי - ההיבטים הצורניים של העולם הסובב - דל ושטחי לעומת ממצאי התפיסה המישושית - ההיבטים המבניים והאיכותיים של החומר.

*סכמת גוף לקויה
ילד שלא הצליח ליצור תמונה מוחית מדויקת ואמינה על גופו ועל איבריו לא יידע ליצור התאמה יעילה בינו לבין דרישות המרחב הסובב.

חווית היעדר התיאום מוכרת לכל האנשים שאיבדו לפרק זמן את אומדן ממדי גופם. נשים בהיריון, מתבגרים בגיל הגדילה המואצת ואלה שעברו השמנה או הרזיה מהירה זוכרים את תחושת הבלבול והמבוכה ואת הטלטולים התנועתיים הבלתי צפויים של תקופה זו. סכמת גוף לקויה יוצרת מבוכה תנועתית, תחושת כללית של אי-יציבות, היעדר תיאום, תזמון תנועתי פגום ומחבלת בהבניה של המרחב הסובב ובאפשרות של שליטה עליו.

*אטיות ברכישת פעילויות יום-יום
אבני הדרך ההתפתחותיות הראשונות: ישיבה, זחילה והליכה נרכשים על-ידי הילדים הדיספרקטים בתחום או מעט מתחת לנורמה, אולם הם מגלים אטיות או אף איחור משמעותי בשליטה על מטלות תנועתיות מורכבות יותר כמו - דיבור, כפתור, שרכה, קינוח האף, אכילה בסכו"ם, לעיסה וכד.

גם בתחום זה, כמו בהתנהגות התנועתית הכללית, הסביבה מגיבה בחסות ובהגנת יתר. אם על מנת לעמוד בלוח זמנים סביר ואם במטרה למנוע מהילד את מסכת התסכולים, קיימת נטייה לבצע עבורו את הפעילויות האלה.

*קשיים במיומנויות תנועתיות גסות

כשרים אלה עלולים להיפגע בקרב ילדים עם דיספרקסיה הן בגלל ההפרעות באיזון ובשיווי משקל והן בשל הליקויים בתכנון תנועות. הילד מתקשה ומאחר ברכישת מיומנויות של רכיבה על אופניים, משחקי כדור ופעילויות התעמלות וספורט למיניהן. ההשלכות המשניות של ההפרעות האלה עלולות לפגוע בחיי החברה עתירי משחקי התנועה של הילד. תנועותיו המסורבלות וביצועיו הכושלים מרחיקים אותו ממשחקי חברת השווים ודנים אותו לבדידות ולשוליות.

*קשיים במיומנויות תנועתיות עדינות
ליקויים בתיאום ובתנועתיות עדינה הם מהמאפיינים הבולטים של הדיספרקסיה. הם פוגעים בפעילויות השגרה אך גם בחיי המשחק של הילד. הוא נכשל במטלות משחק המציבות בפניו אתגר תנועתי כגון משחקי הרכבה, בנייה, ציור וגזירה. בשל מוגבלותו לבצע מניפולציה תנועתית הוא עלול להיעזר באסטרטגיות מוטעות - מפעיל כוח, הורס ומפרק - בביצוע משימה.

הקשיים בהמשגה ובתכנון תנועות פוגמים במשחקי הדמיון וה"כאילו" של ילד הסובל מדיספרקסיה. להחמצת פעילות זו השלכות על העשרת עולמו הפנימי ועל מנגנוני ההסתגלות של הילד.

*ליקויי שפה
הדיספרקסיה עלולה לפגוע במיומנויות הלשוניות בעלות הצביון התנועתי המודגש. הדיבור, שמצריך תיאום תנועות עדין ומורכב בחלל הפה, עלול להיפגם בתסמונת. הפרעות הטעמה, שטף ומקצב הדיבור נצפות בשכיחות גבוהה בקרב ילדים שסובלים מדיספרקסיה.

*היפוטוניה
ההיפוטוניה- מתח שרירי נמוך - שכיחה מאוד בקרב ילדים עם דיספרקסיה ומכבידה אף היא על ההתנהגות התנועתית שלהם.

*הנזקים האקדמיים
ממכלול המיומנויות האקדמיות, הכתיבה - בשל בסיסה התנועתי המודגש - היא המכשלה הקשה ביותר עבור הילד הדיספרקטי. הקשיים מתבטאים בלפיתת עיפרון עילגת, מנח כתיבה לקוי-ממוטט, במקרים של רפיון שרירי -תנועת עיצוב האותיות מקרית ומשתנה, ארגון מרחבי משובש של הכתוב, הפעלת לחץ -יתר או תת-לחץ בביצוע הפעילות. שיעורי ההתעמלות הם הזירה שבה קשיי הילד הדיספרקטי מתגלים לעיני הכול. ההפסקות, אותן רוב הילדים מבלים במשחקים עתירי תנועה - עלולות אף הן להביך ולהרתיע את הילד המסורבל.

הילד הדיספרקטי מרבה להיתקל, ליפול ולהפיל ונמצא בסכסוך מתמשך עם סביבתו החומרית. בשל סכמת גוף לקויה, הוא מתקשה למצוא את מקומו, ליצור ולארגן מערכת יחסים ידידותית עם העולם הגדוש במקומות בכיוונים, במכשירים מורכבים, במכונות עדינות ובחפצים שבירים. ההישרדות היומיומית שלו בסביבה "העוינת" הזאת גוזלת מהילד משאבים גדולים שבאים, לעתים, על חשבון הריכוז והמאמצים שהוא יכול להשקיע בלמידה.

*הנזקים החברתיים
הנזקים שהדיספרקסיה מעוללת לעולמו החברתי של הילד כבדים מאוד. חיי החברה, בעיקר של הבנים, הם עתירי תנועה. רוב משחקי הבנים הם גם קבוצתיים והילד המסורבל אינו מועמד מועדף להשתתף בהם. המאבק בדיספרקסיה ורצף הכישלונות עלול להתיש, לתסכל ולהרגיז את הילד. "חברת השווים" שלא תמיד מבינה את קשייו מעדיפה להתרחק מכעסיו ומגומלניותו של הילד הדיספרקטי.

*הנזקים הרגשיים
המבוכה התנועתית המלווה סכמת גוף לקויה היא רק חלק מזערי מקשיי הילד. ההשלכות הרגשיות של התופעה קשות לאין-ערוך. היעדר תיאום בתנועות, תחושת אי-היציבות וההחמצות התנועתיות נערמות ויוצרות מכלול של מועקה, תסכול ותחושת כישלון.

הגנת היתר המוענקת לילדים דיספרקטיים עלולה להעביר שדר של נחיתות ומסכת הכישלונות שהוא חווה מכרסמת אף היא בתחושת הערך העצמי שלו. אם בשל סרבולו הוא נדחה ונלעג על-ידי שאר הילדים, מצבו הנפשי קשה פי כמה וכמה.

בנוסף לטיפול בקשייו האובייקטיביים, הילד המסורבל זקוק לעידוד ולתמיכה נפשית כדי להתמודד בכבוד עם כל האכזבות, התסכולים וההחמצות שה"תיאום המשובש" מעולל לו.

מקורות

Ayres, A. J. (2004). Sensory integration and praxis tests manual: Updated edition. Los Angeles, CA: Western Psychological Services

* * *

--למידה וליקויי למידה---------לעמוד הראשי--------ד"ר אילנה מודלינגר---