| מַעֲרֶכֶת הַתִּגְמוּל |  |
 |
*מערכת התגמול וההימנעות * מערכת ההתנהגות המתקרבת * הכימיה של המערכות *נפלאות המגע *הפרעת דחק פוסט טראומטית
מערכת ההנאה-התגמול התגלתה במקרה, בשנת 1954 כאשר שני חוקרי מוח ג'מס אולדס פטר ומילנה מקגיל ערכו ניסויים בחולדות במעבדה באוניברסיטת קנדה. החוקרים החדירו אלקטרודות למוח של חיות מעבדה ובאמצעות מכת חשמל קלה הם בחנו את תגובותיהן לגרייה שנוצרה.
"כבר בניסויים המוקדמים" מספר אולדס "קרה לא פעם שהאלקטרודות לא הגיעו במדויק לאותה נקודה אליה כיוונו אותן. החמצת המטרה באחת מחיות המעבדה התגלתה כמבורכת ביותר והובילה אותנו לתגלית בלתי-צפויה".
"בניסויים שערכנו, חיית המעבדה הוכנסה לקופסה גדולה שפינותיה סומנו באות לאותה פינה" מספר אולדס. "ניסינו להרחיק אותה מפינת A וכל פעם שהיא פנתה לעבר פינה B היא קיבלה גירוי חשמלי קל. לאחר דקות אחדות היא הייתה בפינה B. לחוקרים התברר שבאמצעות הגירוי החשמלי הם היו יכולים לנווט את החולדה לכל מקום, כרצונם, בקופסה.
החוקרים התכוונו לבדוק את התנהגות חיית המעבדה לגרייה של מערכת ההפעלה הרשתית שבניסויים קודמים הוכחה כבלתי נעימה וגרמה להתנהגות של הימנעות. בשל הטעות במיקום האלקטרודה הם יצרו גירוי באזור סמוך - בְּמַּעֲרֶכֶת הַלִּימְבִּית - שבו בִּמְקוֹם להעניש, הגירוי מתגמל וגִּלּוּ את מרכזי ההנאה של המוח.
עם תגלית מערכת התגמול של המוח, היא הפכה במשך שנים רבות מוקד מרכזי של מחקר אינטנסיבי בפסיכופיזיולוגיה.
מערכת התגמול השתלבה גם בתיאוריות הלמידה, הַגְּדִילָה וההתנהגות של שנות השישים. בעוד רוב תורות הלמידה וההתנהגות של הימים ההם הסבירו את מניעי הלמידה ועיצוב ההתנהגות כהימנעות מענישה, כאִזּוּן הוֹמֵיאוֹסְתָטִי, פעילות מערכת ההנאה העלתה, לראשונה, מניעים וגורמי חיזוק חיוביים לגדילה רוחנית, נפשית וחברתית.
מערכת התגמול התפתחה בשלב מוקדם מאוד של תולדות החי. ההישרדות של הפרט ושל הגזע הייתה מותנית בתפקודים בסיסיים של אכילה, שתייה, רבייה, ויש המוסיפים גם מציאת מחסה ומסירות אימהית, והברירה הטבעית דאגה להעניק להם תחושות חריפות של סיפוק והנאה.
עם חלוף השנים, אל גורמי התגמול הראשוניים התווספו התנסויות מהנות מדרגה שנייה כמו הצלחה, כסף, יופי, מוסיקה, הומור, אסתטיקה, פתרון חידות ובעיות, למידה, עזרה לזולת ועוד. לפי הפסיכולוגים ההתפתחותיים, מערכות התגמול והענישה מספקות את מירב המניעים להתנהגותנו, כאשר החיזוקים של הראשונה עולים בכוחם ובהשפעתם על אלה של המערכת השנייה.
The Reinforcement Sensitivity Theory
אחד המודלים הנוירו-פסיכולוגיים של האישיות שבוחן את ההבדלים האינדיבידואליים בתגובה לחיזוקים חיוביים ושליליים "התיאוריה של הרגישות לחיזוקים" פותחה על ידי הפסיכולוג י. גריי. התיאוריה, שעברה עיצוב מחודש בשנת 2000, מציעה שלוש מערכות עיקריות של הניעה:
'מערכת ההתנהגות המתקרבת', 'מערכת ההתנהגות הנמנעת' ומערכת ה-'תִּלָּחֵם-תִּבְרַח-תִּקְפָּא'
מערכת ההתנהגות המתקרבת
אני לא חסידה של הגישה הביהביוריסטית ולא של מודלים אישיותיים ותסווגים למיניהם אך אם נדע לראות בהם מבנים תיאורטיים מופשטים - ולא מתכונים לאיפיון ילד זה או אחר - הם יכולים לשמש תשתית היפותטית לארגון המכלול הכאוטי של תהליכי הגדילה וההתנהגות.
מערכת "ההתנהגות המתקרבת" פועלת לנוכח רמזים לקבלת תגמול וחוויה של הנאה. היא מתהווה כתגובה לגירויים מעוררי התרגשות, תיאבון, עונג. האישיות המקושרת להתנהגות זאת מאופיינת באופטימיות, בסף עמידה נמוך מול פיתוי ובאימפולסיביות. במינון קיצוני וחריף הנטייה להתקרבות עלולה להוביל להתמכרות ולנטילת סיכונים גבוהים.
מערכת הענישה
מערכת הענישה ה- periventricular system זוהתה בשנת 1962 על-ידי פרננדז דה מולינה ור.ו.הונשפרגר. היא מכילה מספר מנגנונים מוחיים כגון התת-רמה, הרמה ואזור aqueduct of Sylvius ומעורבות בה גרעין השקד וההיפוקמפוס.
מנוסה-לחימה
כאשר הגירוי שניצב בפני האדם דוחה, מפחיד, מכעיס, מוחו יכול "לבחור" בין התנהגות של מנוסה או של לחימה. המנוסה והבריחה הן תגובות הישרדות רפלקטיביות של מערכת העצבים. אם לפי שיקולי המערכת הלימבית יש זמן, מקום ומשאבים גופניים לבריחה, זאת תהיה ההתנהגות המועדפת. תגובת הלחימה תופעל כאשר הבריחה אינה מתאפשרת ויש די כוחות וסיכויים להצלחתה.
התגובות וסדרי עדיפותן היו מוכרות כבר בזמן קדום ובמאה ה-6 לפנה"ס ,Sun Tzu אסטרטג צבאי סיני דגול מציע בספרו "The Art of War" 'כאשר לא ניתן לסגת, השלך את החיילים למצב שממנו הם לא יכולים להימלט ואז הם ילחמו באומץ של גיבורים בני אל מוות.'
כאשר שתי התגובות חסרות סיכויי, יופעל הרפלקס של האפשרות השלישית - הקפיאה. במצב זה הזמן עוצר מלכת, הפחד והכאב נעלמים.
כאשר פעולה לפתרון קונפליקט אינה אפשרית, ההימנעות ממנה מאפשרת את ההישרדות משום שהיא מונעת לפעמים את ההכחדה, את ההתמזגות האנטרופית עם הסביבה.
Henri Laborit 'Inhibition de l'action 1979
מערכת ההתנהגות הנמנעת
'מערכת ההתנהגות הנמנעת' תוארה לראשונה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 על-ידי הרופא הצרפתי הֶנְרִי לָבוֹרִיט.
מערכת זו מתעוררת כאשר תגובות הלחימה והבריחה אינן יעילות למצב הנתון. ההתנהגות הנמנעת היא האפשרות האחרונה להבטיח את ההישרדות על-ידי כניעה וקבלת הדין.
כאשר ההימנעות מופעלת מדי פעם בפעם, היא אסרטיבית ואינה מטביעה חותם פתולוגי על האדם. אם הכניעה הופכת לסגנון חיים, היא משתקת וגובה מחיר כבד מאוד בהתפתחות האינטלקטואלית, הנפשית, החברתית והבריאותית של האדם.
ההימנעות מתרחשת מול מצבים ובחירות קונפליקטואליות. המערכת פועלת על הגזמה של השלילה והסכנה הטמונה בגירוי ומנסה 'להרוויח זמן' עד אשר - באמצעות שיקולי מידת הסיכון, סריקת הזיכרון למצבים דומים או היעזרות בסביבה החברתית - תתברר הבחירה בהתנהגות שמתאימה למצב הנתון.
מאפייני האישיות של המערכת הזאת הם דאגנות, התלבטות רבה ונטייה לעמידה תמידית על המשמר בהמתנה למבשרי הסכנה הַקּרֵבָה.
הקונפליקט שמונע את התגובה יכול להתרחש כבחירה בין שתי התנהגויות מתגמלות כ'מצוקת השפע' או בין שתי אפשרויות שליליות כ'רע במיעוטו'.
קפיאה
ההימלטות האולטימטיבית ממצב בלתי נסבל היא הפעלת רפלקס הקפיאה ה -freezing reflex.
אחד מתכסיסי הטבע העתיקים שבעלי חיים פיתחו לנוכח סכנה קיומית הוא הקפיאה, הַעֲמָדַת פני מת. השיטה עבדה משום שמערכת הראייה של הטורפים - במידה מסוימת גם של האדם - מיטיבה לזהות תנועה על פני מיתאר או צבע. אם הטורף היה לוכד את קורבנו ומגלה שהוא חסר חיים הוא היה מאבד בו ענין ומשחרר אותו.
המוח אימץ את התכסיס ויצר את הקפיאה, את ההתעלפות - וחוקרים אחדים סבורים שגם את הניתוק Dissociation ואת פיצול התודעה - כאמצעי הגנה נוכח מצוקה בלתי נסבלת.
* * *
We need 4 hugs a day for survivals. We need 8 hugs a day for maintenance. We need 12 hugs a day for growth. Virginia Satir
כמו היכולות הקוגניטיביות העתידיות, כך גם עולמו הרגשי של הילד נבנה על בסיס גרייה והתנסות מוקדמות. מוחו ונפשו של ילד שלא חווה מגע, התייחסות וחום אנושיים יהיו פחות מפותחים מילד שזכה "לקבלת פנים אוהבת, דואגת ומגינה" מצד הוריו.
במונחים של מדעי הטבע - גרייה של מערכת החישה - במונחים "ידידותיים" יותר - חיבוק, גיפוף, ליטוף של התינוק הם מסרים הכרחיים לצמיחה הגופנית והנפשית הבריאה שלו.
המגע הוא בעל חשיבות מכרעת להישרדות. בקרב תינוקות שגדלו בבתי יתומים, שהצרכים הבסיסיים שלהם - פרט למגע אנושי - סופקו כראוי, נרשמה תמותה גבוהה ביותר. 90% מכלל ילדי המוסדות האלה לא שרדו והמעטים שנשארו בחיים סבלו מפיגור התפתחותי קשה. כאשר עובדי המוסדות החלו להעניק את המגע הפיזי, האנושי, חלה ירידה דרמטית בתמותת הפעוטות.
מערכת המגע היא הדומיננטית ביותר בחודשי החיים הראשונים של הפעוט והיא גם הנרחבת ביותר על פני גופו ולכן להפעלתה מיוחסת חשיבות ממעלה עליונה.
המומחים תהו מה מבין הגורמים שמרגיעים את הילד הנסער, הנוכחות הקרובה של המבוגר או מגעו משפיע יותר ומצאו שמיתון החרדה נגרם בעיקר בשל המגע הפיזי שמוענק לפעוט.
למגע סגולות רבות: הוא מרגיע - מפחית את ההורמונים של הדריכות - משכך חרדה ומֶתַח, נוסך ביטחון, מָתחִים את גבולות גופו של התינוק וכך מסייע לו להשתחרר מהסימביוזה עם האם ולבנות את הגרעין של זהותו העתידית.
ותרומות פרוזאיות יותר: תינוקות שהתנסו בעיסוי הקדימו בהתפתחות התנועתית, בכו פחות, ישנו טוב יותר וסבלו פחות מכאבי בטן מאשר תינוקות שלא קיבלו טיפול דומה.
The easiest and quickest way to induce depression and alienation in an infant or child is not to touch it, hold it, or carry it on your body."- James W. Prescott
* * *
ההורמונים גורמי עקה קצרי טווח מחוללים עלייה מהירה ברמת ההורמונים של המצוקה הרגשית שתפקידם להכין את הגוף לתגובת 'מנוסה או לחימה'. גורמי לחץ ממושכים, כרוניים, מפעילים מנגנון שׁוֹנֶה שמביא לעלייה איטית יותר אך מתמדת ברמת הקורטיזול.
הֲקוֹרְטִיזוֹל
הוא הורמון שתפקידו להזעיק את מערכת העצבים הממונה על התמודדות עם מצבי לחץ. אירועים טראומטיים מגבירים את תפוקת הקורטיזול שעלול - לפי החוקרים - לפגום ביצירת סינפסות ולהרוס תאי-עצב.
חשיפה לרמה גבוהה ומתמשכת של קורטיזול מדכאה את המערכת החיסונית, פוגעת בתפקודי הזיכרון, בוויסות הקשב ובתגובות רגשיות.
בקרב ילדים שחיים בתנאים של מצוקה מתמשכת נמצאה רמה גבוהה של קורטיזול בד בבד עם נחיתות בתפקודים האינטלקטואליים, התנועתיים, החברתיים והרגשיים.
הרגעת הילד, כמו למשל בשעת קבלת זריקה, לא בהכרח תפסיק את בכיו אך תוריד, באוֹרָח משמעותי את מינון הקורטיזול שמופק על-ידי מוחו.
מגן ר. גונר מומחית להתפתחות הילד חוקרת מזה עשרות רבים את התהליכים הנפשיים והחברתיים שמווסתים את התגובות הפיזיולוגיות על מצבי לחץ בילדות המוקדמת.
מממצאי מחקריה של גונר בדבר הקשר בין המערכת האֶנְדּוֹקוֹרְטִיקָלִית ומצבו הנפשי והחברתי של הילד עולה, שהשנה הראשונה של החיים היא המכריעה לעיצוב עמידות הילד מול לחצים ומצוקה.
בשנה זו התינוק מגלה רגישות רבה - עלייה חדה במינון הקורטיזול לנוכח מצוקה - ובמקביל היענות ערה - ירידה תלולה בקורטיזול - לביטויי ההרגעה של הדמות המטפלת בו.
לאחר השנה הראשונה הרגישות מתמתנת. תינוק שרכש קשר אמין ובוטח עם הסובבים אותו יוצא לחיים עם תחושת נינוחות ומוגנות ואילו התינוק שלא זכה לרוגע ולביטחון יחיה בדריכות מתמדת - עם רמות גבוהות של קורטיזול במוחו. גונר עקבה אחר התפתחות הילדים ומצאה בגיל הגן ובית-הספר היסודי מִתְאָם משמעותי בין רמות הקורטיזול לבין המעמד החברתי ומיומנויות הוויסות והשליטה העצמית שלהם.
Serotonin וה-Noradrenalin שני הורמונים נוספים ממונים על ויסות רגשות ותפקידם להיערך מול תחושות הפחד והזעם - נמצאו מעורבים ישירות בהתפתחות הילד. באורח חיים תקין, שני ההורמונים פועלים בתיאום וממלאים היטיב את תפקידם בהסתגלות הרגשית של הילד.
משברים ונסיבות חיים של לחץ מתמשך מערערים את האיזון ההורמונלי ופוגמים בתפקודו של הילד. התנסות מוקדמת, מתמשכת וחריפה במצבי לחץ 'מכווננת את המערכות המוחיות' להעלות את המינון של מיתון הלחצים. תופעה זו עלולה להביא את הילד לתחושה מתמדת של דריכות, פחד ולקשיי התמודדות כמו למשל לתגובה תוקפנית מוגזמת בחריפותה על איום.
לרמה גבוהה של הכימיקלים של מֶתַח, לכוננות הגבוהה, לדריכות המתמדת של הילד עדויות ביולוגיות נוספות כגון דפיקות לב מהירות בשעת מנוחה ודפוסי שינה מעורערים.
ההימנעות הכרונית
מִבְּחִינָה אבולוציונית ההתנהגות הנמנעת היא תגובה חיונית במצבים בהם ההתנהגות המתקרבת והמנוסה-לחימה אינן יעילות. ההימנעות מהווה שלב ביניים של המתנה עד אשר תוכל להיווצר בחירה שמשרתת את ההסתגלות וההישרדות.
בחברה המערבית ההישגית, התחרותית, שֶׁבָּהּ האנשים מקובעים למקום עבודתם, למשכנתא שלהם, ברירת הבריחה-לחימה אינה זמינה ורבים נאלצים לנקוט - בעל כורחם - בהתנהגות הנמנעת - בכניעה - כאורח חיים.
כאשר ההימנעות הופכת לכרונית, היא מאבדת את סגולות ההסתגלות שלה והופכת מקור למתיחות, לדאגה שמחבלות במערכת החיסונית, בבריאותו הגופנית והנפשית של האדם.
* * *
ילדים עם רגישות גבוהה
זווית אחרת של מבט על ילדים במצוקה מוצעת על ידי הפסיכותרפויטית האמריקאית אלאין ארון. לפי התיאוריה שלה 10%-20% מכלל הילדים - שהיא מכנה 'ילדים עם רגישות גבוהה' - נולדים עם נטייה לעוררות יתר, ביישנים, זהירים, מבוהלים עם תגובות חריפות ומוגזמות לגרייה הסביבתית והפנימית שלהם.
הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע מאוניברסיטת הרוורד- ז'רום כגן - מכנה את מאפייני הילדים האלה 'הטמפרמנט של ההימנעות ההתנהגותית'.
מערכת האזעקה המוחית של הילדים עם רגישות-יתר, שמזהירה מפני איום חיצוני ופנימי, מכווננת לדריכות גבוהה ולתגובה מהירה. לא רק המסוכן כי אם גם החדש, השונה והמורכב נתפסים כאיום. הילדים שלוקים ברגישות גבוהה מגיבים בפחד על כל שינוי, על מצב חדש, על דמות לא מוכרת, על סביבה רועשת ומתקשים מאוד להירגע ולהתמודד כראוי עם גורמי הפחד - המציאותיים והמדומים.
כמו על גירויים חיצוניים, הילדים שלוקים ברגישות יתר מגיבים בהגזמה גם על גירויים פנימיים וחשים מצוקה גדולה יותר מילדים אחרים בתגובה לכאב, כאשר קר או חם להם, כאשר הם רעבים או צמאים. גם אותות הפחד - כמו הזעה, דפיקות לב מהירות וחזקות - שהם מרבים להתנסות בהם מבהילים אותם ומעצימים את מצוקתם.
הילדים שלוקים ברגישות יתר נוטים להימנע מפעילות חדשה, מאתגרת, מורכבת או מאמצת הן בשל האיום הטמון בהן והן משום שההתרגשות והמאמץ הפיזי הכרוכים בהתנסויות אלה מפיקים את אותן תגובות גוף שמרתיעות ומפחידות אותם.
הצפה חושית
גריית היתר של החושים יכולה להיגרם בשל סף קליטה נמוך אך בחברה המערבית המודרנית גם המוח המכוונן כראוי מתקשה לעמוד - ולְעָבֵּד - את נחשול הגירויים שתוקפים אותו.
המוח של היונקים - לדעת המדענים - לא נועד לקלוט את הכמות העצומה והערב רב של הגירויים שמציפים את חושיו. בטֶכְנוֹ-סְפֵירָה של המאה ה-21 המוח הבריא ביותר סובל מהפרעת קשב ופעלתנות יתר.
* * *
הַפְרָעַת דְּחַק פּוֹסְט טְרָאוּמָטִית
בארץ מוכת הטראומות שלנו לתסמונת הדחק הפוסט-טראומטית מקום של כבוד בראש הפרעות החרדה שפוקדות אותנו. שנים רבות של איום ביטחוני מתמשך, אי-ודאות ודריכות מתמדת מלוות את שגרת חיינו ומטילות צל כבד על הבריאות הגופנית, הנפשית והרוחנית שלנו.
הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא תגובה טבעית על נסיבות חיים מטורפות שעלולה לפגום בכל אורחות חיינו.
שחיקה, דריכות-יתר או קהות חושים, חיפוש נואש אחר 'המרחבים המוגנים' של כיוון, משמעות, היגיון, מכלים את כוחנו ומאיימים על יכולתנו להעניק לילדינו את אותה 'טבעת המוגנות' לה הם זקוקים כדי לגדול ולהתפתח.
הַסְּפֵקוֹת, הלבטים, הזעם, הדאגה והפחדים שמכרסמים בנו בשל האיומים הביטחוניים מעכירים את שלוות ביתנו ומערערים את הציר הנייח שקיווינו להעניק לילדינו.
הפרעת הדחק לא חסה על הילדים שלנו ואם המבוגר מאוים מגורמי דחק חיצוניים, הילד מותקף משלוש חזיתות: האיום מבחוץ, תגובות הוריו והסביבה החברתית הקרובה ודמיונו הוא.
ליקויי למידה בשל הטראומה הלאומית
מצבי לחץ מתמשכים פוגמים ישירות ובעקיפין בכישורי הלמידה - קשב, ריכוז, קבלת החלטות ופתרון בעיות - של ילדינו. אין בכוחנו לגונן על הילדים מפני כל הטראומות הלאומיות שפוקדות אותם אך אנחנו מסוגלים - אם נהיה ערים ומודעים לסכנות שאורבות להם - למתן במידת-מה את עוצמת מצוקתם.
התיאורים של אותות הדחק הפוסט-טראומטי הופיעו כבר בתקופה קדומה. הספרות הרפואית שלאחר מלחמת העולם השנייה הביאה את סיפוריהם של ניצולי שואה וחיילים מוכי הלם שלא הצליחו להינתק משרידי הזוועות שחוו במהלכה. המחקר השיטתי של הדחק הפוסט טראומטי החל לאחר שקורבנות מלחמת ויאטנם שבו לבתיהם.
תגובת ההתמודדות - מנוסה או לחימה - היא פתרון אבולוציוני יעיל ביותר להישרדות ורק כאשר היא תובענית וחריפה, ללא אפשרות של פורקן, היא עלולה לערער את ההומיאוסתזיס ולהחליא את הגוף ואת הנפש של האדם.
במהלך אירוע טראומטי, כמות כבירה של משאבי אנרגיה משוחררים על-ידי המערכת הנֶירואֶנדוֹקרִינִית. כאשר התגובה הפעילה מתאפשרת, היא מכלה את כל הכוחות האלה ובסיומה, הגוף יכול לחזור למצבו ולתפקודו התקין. כאשר נסיבות החיים של האדם אינן מאפשרות תגובה לוחמנית, בלא הזדמנויות לפורקן, כל האנרגיה הזאת נשארת "כלואה" במערכת העצבים.
רוב האנשים מוצאים דרך -באמצעות מידע מוקדם והכנה מראש לאירוע הטראומטי, התנסות קודמת בחוויה דומה, כוחות פנימיים, רשתות תמיכה של הסביבה החברתית - חברים, משפחה, קהילה - וסיוע נפשי, לשחרר, ללא נזקים בולטים את האנרגיה הממארת הזאת. רובם, אך לא כולם...
מומחי המוח סבורים שכאשר האנרגיה הלוחמנית הזאת נלכדת, ללא מוצא, היא מביאה את האדם למצב של 'קפיאה'. קורבן הקפיאה לא תמיד מודע למצבו ונזקיה יכולים להיות חבויים ולפרוץ לאחר תקופה מסוימת בהפרעה של הדחק הפוסט-טראומטי.
ההפרעה פוגעת באנשים שחוו, או היו עדים לאירוע שהיווה איום על קיומם, על השלמות הגופנית או הנפשית שלהם ועורר בהם תחושת אימה וחוסר אונים.
הדפוסים לביטויי המצוקה
היזכרות בלתי נשלטת באירוע, ירידה בחיוניות וברמת העניין בהשתתפות בפעילויות חברתיות, 'פלאשבקים', ביעותי לילה, מחשבות חודרניות מטרידות, תגובות בהלה, הידלדלות רגשית, קשיי שינה, קשיי ריכוז, חוסר שקט, עצבנות, עוררות יתר, תחושה של נתק.
נפגעי החרדה הם האנשים שסובלים מתגובות דומות לאחר אירוע טראומטי. בקרב רוב האנשים, לאחר טיפול נאות, תגובות הדחק החריפות דועכות ונעלמות. כאשר המצוקה הופכת לכרונית וביטוייה נמשכים יותר מחודש היא מקבלת את ההגדרה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
* * *
הפרעת דחק פוסט-טראומטית בקרב ילדים
תסמונת הדחק הפוסט-טראומטי עוצבה על יסוד תגובות של מבוגרים שלקו בהפרעה. בשנים האחרונות החלו לחקור את ביטויי ההפרעה בקרב ילדים והתמונה שעולה שונה מזו של ההגדרה הסטנדרטית.
רוב התסמינים שמסגירים את קיום ההפרעה בקרב מבוגרים כרוכים בהבעה לשונית שהילדים הצעירים טרם שולטים בה.
ילדים צעירים מאוד שנפגעו מההפרעה יפגינו חרדה מוגברת לנוכח מצבים לא מוכרים, אנשים זרים או פרידה מההורה. ההפרעה יכולה לתת את אותותיה בקשיי הירדמות או הפרעות שינה שהתעוררו לאחר האירוע הטראומטי. תגובת הרגרסיה להתנהגות שהילד כבר למד להתנער ממנה - כמו מציצת אצבע, הרטבה וכד' - שכיחה אף היא ומעידה על מצוקת הילד. בהיעדר שפה, הילד נוטה לשחזר את החוויות המפחידות באמצעות משחק.
ילדים בגיל בית-הספר היסודי אינם חווים 'פלאשבקים' או אובדן זיכרון ביחס לטראומה אך נמצאו אצלם שיבושי זמן בשחזור האירוע המפחיד. בניסיון פתטי לשלוט על הבלתי נשלט, ילדים מוכי הפרעת דחק נוטים להאמין שקיימים סימנים שמבשרים את האסון ואם הם יעמדו על המשמר ויאתרו בעוד מועד את האותות האלה הם יצליחו למנוע את האירוע המפחיד. הילדים מרבים לשחזר את האירוע הטראומטי בציור, במשחק ובמילים.
בגיל ההתבגרות סימני הפרעת הדחק הפוסט-טראומטי מתחילים להידמות לאלה של המבוגרים. המאפיין הייחודי של גיל זה שלא נמצא בקרב מבוגרים או ילדים - הוא התגברות של התנהגויות אימפולסיביות ותוקפניות שמופיעה בעקבות חוויה טראומטית.
ההבדל המשמעותי ביותר בין תגובות הדחק של המבוגר לזה של הילד הוא בכך שהמבוגר חשוף לגורמי עקה חיצוניים ואילו הילד, הוא קורבן של שלוש מתקפות: האיום מבחוץ, תגובות הוריו והסביבה החברתית הקרובה ודמיונו הוא.
* * *
--למידה וליקויי למידה---------לעמוד הראשי--------ד"ר אילנה מודלינגר---