| אבני דרך התפתחותיות |  |
 |
* ההתפתחות התנועתית
* ההתפתחות הלשונית
* ההתפתחות הקוגניטיבית
* התפתחות אישית וחברתית
המחקרים של השנים האחרונות חוזרים ומאשרים בהדגשה יתרה את קשר הגומלין שקיים בין תחומי ההתפתחות השונים.
תחומי ההתפתחות משולבים זה בזה ומותנים בגורמים כמו תרבות, חברה, בריאות נפשית וגופנית ורמה שכלית. המחקרים מעלים גם שונות משמעותית בין הילדים בדרכם אל ציוני הדרך הראשיות של ההתפתחות התנועתית.
כל ילד יכול לעלות על נתיב אישי במימוש המיומנויות התנועתיות שלו. כך למשל לא כל הילדים עוברים את שלב הזחילה לפני שהם מגיעים להליכה ורבים אינם מכבדים את המועדים הסטנדרטים שנקבעו להשלמת מיומנות תנועתית.
כיוונים כלליים בהתפתחות התנועה
מתנועות רפלקסיביות אל תנועות רצוניות - כדי להעפיל לתנועות רצוניות הפעוט צריך להשתחרר מהרפלקסים, מורשת קדומה של שימור החיים. בשל חוסר האונים שלו ומוחו שטרם הבשיל, הפעוט זקוק למכלול רפלקסים שיגנו עליו. ככל שמוחו משתכלל יותר, כך הוא יוכל להתנער מהתנועתיות המוטבעת, הקדומה ולעבור לתנועתיות רצונית, נשלטת משלו.
אחדים מהרפלקסים העיקריים:
* רפלקס הרתיעה Moro Reflex
מתעורר במצבים של איום על הקיום כמו למשמע קול חזק, כאשר ראשו נשמט לאחור או בעקבות שינוי חד במנח גופו של הפעוט.
הרפלקס מתבטא בפריסה פתאומית של הזרועות והרגליים ומתיחת הצוואר של התינוק. לאחר תגובת הבהלה הבלתי רצונית הזאת, התינוק מכנס את זרועותיו ומתחיל לבכות. הרפלקס נעלם לקראת גיל שלושה חודשים.
* רפלקס הלפיתה Grasp Reflex
הרפלקס מופיע כאשר יוצרים גירוי על כף ידו של הפעוט. כף היד מתכווצת לאגרוף ולופתת בכוח רב את גורם הגירוי. הרפלקס נעלם לקראת גיל 5-6 חודשים והילד משיג שליטה רצונית על אחיזה ועל שחרור חפצים.
* רפלקס ההליכה Walking Reflex
רפלקס מפתיע מאוד. כאשר מרימים את התינוק למנח של עמידה, תומכים בראשו ומניחים את רגליו על משטח כלשהו, הוא מתחיל לבצע תנועות הליכה. הרפלקס נעלם לאחר 2-3 חודשיים והתנועתיות חוזרת לקראת גיל שנה עם הופעת ההליכה הרצונית.
בנוסף לרפלקסים שקיימים עם הלידה, רפלקסים של סיוע לקידום התנועות ולהגנה מפני תאונות אפשריות מופיעים גם מאוחר יותר, כאשר תנועתיות התינוק הופכת למורכבת יותר.
* Derotational Righting
רפלקס זה מופיע לקראת גיל 4-5 חודשים והוא גורם לסיבוב גוף התינוק לכיוון סיבוב הראש ומסייע בפעולת ההתהפכות.
* Parachute Response
תגובת המצנח מופיעה לקראת גיל 8-9 חודשים ובה התינוק מושיט את זרועותיו בשעת נפילה כדי לבלום את נזקיה.
* Propping Response
תגובות שבאות לשמור על שיווי המשקל בשעת ישיבה, הישענות לאחור או הטיה של הגוף.
מפעילות כללית לפעילות מיוחדת
שלב זה נוצר על-ידי הפרדת תנועות הגוף המתאפשרת תוך כדי התפתחות השליטה השרירית על חלקים מבודדים של גוף התינוק. כאשר הפרדה זו מושגת, התינוק מגיע ליכולת ביצוע התנועה המיוחדת.
התנועות הנפרדות אינן מתקיימות כאוסף של מיומנויות עצמאיות אלא מתקשרות לדפוסים קואורדינטיביים בהם תנועה נפרדת פועלת בתיאום עם שאר חלקי הגוף. על-ידי הפרדה ויצירת דפוס, מתהווה מערכת מובנית של תגובה תנועתית.
משליטה בדפוס תנועתי מיוחד להכללות תנועתיות
בתהליך זה רכיבים נוספים מתווספים לתנועה הראשונית, התגובות מתחילות להתקשר אחת לשנייה ויוצרות קבוצות גדולות יותר של תנועות. לאחר שהילד רכש כמה דפוסים כאלה, הוא מארגן אותם סביב תפקודים או מטרות ויוצר מהם קבוצות של "הכללות תנועתיות".
בתוך הכללה כזו, הילד יכול לעבור בחופשיות מדפוס אחד לשני ולרכז את תשומת לבו במטרת התנועה ולא בתנועה עצמה.
רשימת אבני הדרך ההתפתחותיות מובאות במקורות רבים. רוב ההורים אינם זקוקים לרשימות המלומדות האלה. להורים הצעירים חסרי הניסיון אני מעלה אחדות מאבני הדרך שנקבעו על-ידי המומחים להתפתחות הילד.
את ציוני הדרך בהתפתחות המיומנויות התנועתיות ניתן לחלק לשלושה כיוונים:
תנועתיות גסה, תנועתיות עדינה והתנועה הגרפו-מוטורית
עד גיל חצי שנה הפעוט מנהל מאבק עיקש עם כוח הגרביטציה, מנסה למתן תגובות רפלקסיביות שטבועות בו להגנתו אך מכתיבות את תנועותיו ובוחן דרכים להשיג שיווי משקל לקראת פעילות רצונית, עצמאית בסביבת החיים החדשה.
בשכיבה על הגב הוא מתחיל לבדוק את המתרחש סביבו ובוחן את מה שנקלע לידיו, תחילה בפה ובמישוש ולאט לאט בהסתכלות.
אחת המשימות התנועתיות הראשונות שעומדות בפני הפעוט היא הרמת הראש. שרירי הצוואר שלו חלשים והפעוט זקוק, בחודשים הראשונים של חייו, לתמיכה זהירה בראשו עם כל שינוי במנח גופו.
בשל חשיבות האיבר החושב, התינוק צויד במנגנוני אזעקה רבים שמתריעים על מצוקה או סכנה במנח הראש. שמיטה של הראש מעוררת את "רפלקס הרתיעה" בהלה פתאומית מפני סכנה קיומית וכאשר מושיבים את הפעוט, לפני שהוא רכש את המיומנות, הבעת פניו משתנה כדי להזהיר שמשהו לא כשורה עם מנח הראש.
עם התחזקות שרירי הצוואר התינוק לומד, לאט לאט, להרים את ראשו ולִפְנוֹת למשימות התפתחותיות נוספות.
אחרי שהתינוק מיצה את ההתנסויות החושיות בשכיבה על הגב, הוא מתחיל בתנועות של התהפכות. לקראת גיל 4-5 חודשים תינוקות רבים מצליחים להתגלגל משכיבת פרקדן לשכיבה על הצד ובגיל חצי שנה מהגב לשכיבה על הבטן.
בשכיבה על הגב תנועתיות התינוק מפעילה ומחזקת את אברי גופו, בשכיבה על הבטן התנועות מתחילות להעניק לו את הניידות העתידית שלו. אחד ההישגים החשובים של מחצית שנה זו היא היווצרות הקשר ושיתוף הפעולה בין העין ליד.
כבר בחודשים הראשונים של חייו התינוק עוקב במבטו אחר דברים שנמצאים, או נעים, בשדה הראייה שלו. היות ושרירי העיניים שלו אינם מפותחים דיים, מבטו מובל על ידי שרירי הצוואר. לקראת גיל 5-6 חודשים, שרירי העיניים המפותחים מתחילים להנחות את המבט.
בראשית חייו החפצים ניתנים או נקלעים, במקרה, לידיו של התינוק. רפלקס הלפיתה סוגר עליהם את כף ידו בחוזקה ורק לאחר שההחזר מתמתן הפעוט לומד לשחרר אותם ולאחוז בחפצים לפי רצונו ובחירתו.
לקראת החודש החמישי של חייו הילד מאתר במבטו ומושיט יד כדי לאחוז בחפץ בהישג ידו. הוא מביא את החפץ לפני עיניו - ולא לפיו - ובוחן אותו במבטו. בגיל 6 חודשים הוא מסוגל להחזיק בחפץ ביד אחת ולבדוק אותו בידו השנייה.
בגיל חצי שנה
התינוק מעדיף לשכב על הבטן, מרים את פלג גופו העליון נשען על זרוע ובידו החופשית בוחן ומפעיל חפצים וצעצועים.
מגיל חצי שנה עד שנה
מתחילה הניידות של התינוק. המשימות התנועתיות הראשונות הן הישיבה והזחילה. ישיבה עצמאית, עם גב זקוף מושגת לקראת גיל 6-8 חודשים, ידי התינוק השתחררו מתפקידי התמיכה והוא מפעיל אותן ללמידה של החפצים שבסביבתו.
הוא מעביר חפץ מיד ליד ולקראת גיל שנה הוא מסוגל לבצע תנועות של שיתוף פעולה ביניהן, כמו לאחוז ביד אחת בבקבוק וביד השנייה להבריג את המכסה שלו.
לזחילה וריאציות רבות ולא כל הילדים מתנסים בהן. זחילת גחון, זחילה על ידיים וברכיים והליכה על ארבע. תחילה הזחילות איטיות מגושמות ועם התרגול הן משתכללות לזחילה מהירה בדפוס צולב.
עם הניידות החדשה התינוק פותח במסעות של "ההתנהגות האפטנטית" סיורי התיאבון החוקרניים בהם הוא זוחל בכל הבית, נכנס - ונתקע - בכל מרווח או רהיט שהוא מסוגל להיכנס אך אינו יודע כיצד לצאת מהם. בגיל 9 חודשים הוא מרבה לטפס על כיסא -למשל- אך אינו יודע להסתובב ולהתיישב עליו. הוא יודע לעלות במדרגות אך טרם למד לרדת מהן.
לקראת גיל 10 חודשים
התינוק מתחיל לפתח תכניות תנועתיות לפתרון בעיות הזחילה והטיפוס ומוצא דרכים יצירתיות להיחלץ מהמלכודות שסיורי "התיאבון" טמנו לו.
בגיל 10-11 חודשים
הפעוט מצליח למשוך את עצמו, בעזרת רהיטי הבית, לעמידה. לאחר שהוא מתעייף מהעמידה, הבעת הגאווה על ההישג התנועתי המרשים מתחלפת בדאגה ולפעמים אף בבכי משום שמתברר לפעוט שאין לו מושג כיצד יוצאים מהמנח החדש.
לאחר הישג העמידה, התינוק מתחיל בהליכה מהוססת, איטית, בעזרת מבוגר או באחיזה ברהיטי הבית.
בעוד החיקוי התנועתי נחשב לרפלקס מולד שמקורו בגזע המוח בשנים האחרונות נתגלה מקור חיקוי נוסף - החיקוי של תאי-עצב המראה.
לחיקוי מייחסים תפקידים קוגניטיביים רבים כמו פיתוח היכולת - תוך כדי חיקויו - להבין ולהזדהות עם הזולת, לתקשר אתו, לפתח שפה ובשלבים מתקדמים יותר לאמץ תרבות.
Logic will get you from A to B. Imagination will take you everywhere Einstein
הדמיון
בין גיל שנתיים לשלוש הדמיון חודר לעולמו של הילד. הסקרנות מעניקה לפעוט את ידע העולם הממשי, הדמיון סוחף אותו למחוזות שמעבר לכאן ולעכשיו, מחייה את הדומם ומזכה אותו במילוי אותן המשאלות שלא ניתן לממש במציאות.
בגיל ארבע, "משחקי הכאילו" מתחילים למלא תפקיד חיוני בחיי הילד. כאשר שני ילדים, בן שנתיים ובן ארבע אופים עוגות חול על חוף הים, שניהם משחקים, אך בעוד בן הארבע נמצא כבר בשלב "משחקי הכאילו", בן השנתיים ינסה לאכול את העוגה.
ילדים רבים בוראים חברים דמיוניים שמנחמים אותם בעתות מצוקה, בדידות ועצב, משמשים שק חבטות לכעסם ולתסכולם או סופגים את האשמה על תעלול שהם עצמם ביצעו.
ההתחזות הדמיונית ל"מישהו אחר" היא תופעה אוניברסלית שרוב הילדים מתנסים בה. לחוויות הדמיוניות האלה, משחקי הכאילו, החברים הדמיוניים וההתחזות, תפקיד חיוני בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של הילד.
ברמה הרגשית הם מסייעים לילד להתמודד - במסגרת מוגנת בדמות "האחר" - עם מצבים בין-אישיים וחברתיים קונפליקטואלים, מורכבים. מבחינה קוגניטיבית הם מקדמים את החשיבה המופשטת, הסמלית העתידית שלו.
There is no doubt that creativity is the most important human resource of all. Without creativity there would be no progress, and we would be forever repeating the same patterns. Edward de Bono
היצירתיות
היצירתיות מתוארת כיכולת לראות דבר מזווית חדשה, למצוא פתרונות מקוריים לבעיות, לפתח רעיונות ייחודיים שאיש טרם הגה. אינטליגנציה ויצירתיות יכולות לשכון זו ליד זו אך הן אינן קשורות אחת בשנייה.
לעומת היצירתיות שבנויה על חשיבה מסתעפת וגמישה, שיודעת לתת תשובות רבות לשאלה אחת, האינטליגנציה מבוססת בעיקרה על חשיבה מתכנסת שיודעת לתת את התשובה הנכונה האחת.
ילדים צעירים מגלים יצירתיות גבוהה, אולי בשל העובדה שדרכי החשיבה שלהם טרם עברו "יישור". לקראת גיל כניסתם לחביון, לתהליך מזורז של חברות, חלה נפילה דרמטית במקוריות ובשטף החשיבה המסתעפת שלהם.
עם כניסתם לכיתה א' הילדים נדרשים לקונפורמיות, לקבלת התִּקְנִי והתשובה הנכונה האחת. לאחר מספר שנים של תרדמת, היצירתיות חוזרת ופורצת מחדש בגיל ההתבגרות.
עבר - הווה - עתיד
עד שמוח הפעוט מפתח את רשתות הזיכרון, הוא נעדר ממד העבר. התינוק חי בהווה ורק לקראת סוף שנתו החמישית הוא רוכש הבנה של ההבדלים בין עבר, הווה ועתיד. התמצאות רחבה יותר בזמן נלמדת לקראת גיל שבע, שמונה.
הערכת הזמן בו מתרחשים האירועים היא מיומנות מורכבת ונשלטת על-ידי מסיחי "הזמן הפסיכולוגי". הערכה של הזמן שבו התרחשו אירועים בעבר (מה קדם למה) ויתרחשו בעתיד נרכשת רק לקראת גיל 9-10. שליטה מלאה במשתני הזמן מתגבשת רק לקראת גיל ההתבגרות.
Thought is born through words... A word is a microcosm of human consciousness Lev Vygotsky
בבואו לרכוש ידע עולם, השפה - כדברי ויגוטסקי - כ"מכשיר להסתגלות אינטלקטואלית" נכנסת לחייו של הילד.
אותה סקרנות שלא יודעת שובע מקבלת אפיק חדש לפורקן ועם הופעת והשתכללות השפה בא מטר שאלות ה"למה". עד הגיעו לגיל ארבע, ילד ממוצע שואל כ-400,000 שאלות.
* שיום - בשנתו הראשונה הילד מתייחס לחפצים כאנונימיים לפי תחומי העניין וההנאה החושית שלו: מכניס אותם לפה, נוגס בהם, משליך אותם.
בתום שנתו הראשונה חל מהפך קוגניטיבי חשוב והתינוק מתחיל לקלוט את סמליות השפה, את הקֶשֶׁר השרירותי בין המילה - המסמן - לבין החפץ - המסומן. לפני שהוא מבין את החָלוּת הכללית של הסמל הוא מְשַׁיֵּם כאוות נפשו את הנמצא בסביבתו.
לאחר שמתברר לו שאת השפה האישית החביבה הזאת רק בני משפחתו מבינים הוא נפרד בהדרגה מהמילון האגוצנטרי ומאמץ את המילים התקניות. מתן שֵׁם לחפצים עוזר לילד לארגן ולמיין אותם תחילה לפי מאפיינים חיצוניים כמו צבע, צורה ולאחר מכן לפי תפקידם והשימוש שעושים בהם.
* סיווג ומיון
הפעוט שזה עתה בא לעולם מוקף באין-ספור דברים זרים, אנונימיים - בצורות, בצבעים, בגדלים שונים. כדי לארגן את עולמו עליו לקבץ את המכלול הכאוטי הזה בקבוצות בעלות מאפיינים משותפים. הקטגוריזציה היא אחת הדרכים העיקריות להקנות משמעות לעולם. זה תהליך קוגניטיבי ראשוני שעומד בבסיס שורה ארוכה של כישורים קוגניטיביים חשובים.
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של הקטגוריזציה היא שבזכותה אנו יודעים על פריט מסוים הרבה יותר ממה שהפריט עצמו יכול ללמד אותנו. עצם העובדה שאנו יודעים לאיזו קבוצה הוא שייך ומכירים את מאפייני הקבוצה הזאת - פוטרת אותנו - גם אם החפץ כלל לא מוכר לנו - מהצורך לחקור אותו.
* מהמוצג למושג -מהמוחשי למופשט
הקטגוריות הראשונות פשוטות והן הולכות ומשתכללות עם העלייה בגיל. במיוני הבוסר הראשונים של "קבוצת כל הדברים הירוקים" המלפפון נמצא ליד צפרדע ירוקה וב"קבוצת כל הדברים האדומים" העגבנייה ליד השושנה. עם שכלול התגיות, המלפפון והעגבנייה משודרגים לקבוצת "המאכלים" ובשלב מתקדם יותר הם מועברים לקבוצת "הירקות".
* הכללה והכללת יתר
עם הבנת סמליות השפה הילד נכנס לשלב ההכללה והכללת היתר שבו מילה אחת מייצגת מכלול של אובייקטים. תחילה לכל בעלי החיים על ארבע הוא קורא כלב ורק בשלב מתקדם יותר הוא מגיע להבחנה ולשיום מדויקים יותר.
* הזיכרון
אחת המיומנויות החשובות ביותר ללמידה היא הזיכרון. על שלבי ההתפתחות של מערכות הזיכרון השונות יש מחלוקת בקֶרֶב החוקרים.
הבזקי הזיכרון המוקדמים ביותר של האדם חוזרים לגיל שלוש ושחזור של מכלול אירועים מתאפשר החל מגיל שבע. יש חוקרים שסבורים שהדבר נובע מהעובדה שהרשתות העצביות לא מגיעות לבשלות ההכרחית כדי לבנות זיכרון ארוך טווח.
בגילאים אלה מתקיימת למידה פעילה מאוד והארכיטקטורה של חיווט מסלולי התקשורת משגשגת אולם החוויות והאירועים לא נרשמים במאגרים של שימור הקבע.
הסבר אחר טוען שכל עוד לא נרכשה שפה -המערכת הסימבולית שבאמצעותה האדם מאגד את חוויותיו- אין דרך לְקַבֵּעַ במוח את זכר האירועים ולשמרם.
בעבר נהוג היה לחשוב שעד גיל שמונה, תשעה חודשים של התינוק אין פיתוח משמעותי של מיומנויות הזיכרון. המחקר המודרני - עם כליו המשוכללים - מתחיל להעלות עדויות שמיומנויות הזיכרון מתחילות להיווצר מוקדם יותר מלוח הזמנים הישן ומוח הילד מסוגל לחווט רשמי זיכרון גם לפני התבססות השפה.
* הקֶשֶׁב
מהלך התפתחות הקֶשֶׁב מתועד היטיב על ידי המומחים של הגיל הרך. התכונה הראשונה של הקשב היא האיתור החושי של הגירוי.
הרך הנולד מגיב בהפניה שלמה של הראש למקור הגירוי כדי להיטיב, בשתי אוזניים ובשתי עיניים, לאתרו. חושיו עדיין אינם משוכללים והאזורים המוחיים המופקדים על הקליטה של המידע החזותי והשמיעתי רק התחילו להתפתח לכן הוא זקוק לגיוס כל האמצעים כדי לקלוט כמיטב יכולתו את המידע החדש.
איברי החישה והמוקדים המוחיים שמנהלים אותם הולכים ומשתכללים ובהגיעו לגיל שישה חודשים הפעוט יכול להעפיל לקשב המתמשך שמהווה תשתית לעיבוד המידע, היינו לתהליך הלמידה.
הסקרנות מתחילה לתת את אותותיה הראשונים וכאשר קיים הֶצַּע של גירויים, התינוק נוטה להפנות את זרקורי תשומת לבו אל החדש, אל הבלתי מוכר.
* גיל 0 עד שנה
הקשב נע ללא שליטה מגירוי לגירוי. כל אירוע חדש מסיח את תשומת לבו של הפעוט. הקשב עדיין אינו רצוני ונלכד על-ידי בולטות הגירויים.
* גיל שנה עד שנתיים
קשב חד-ערוצי. הפעוט יכול להתמקד בעשייה אחת, לפי בחירתו. הוא נוטה לדחות או להתעלם מהתערבות של מבוגר. סירובו להעתיק את הקשב עלול להיתפס כגחמה או עקשנות, אולם החוקרים סבורים שמקורו בניסיון לגונן על המיקוד שהוא יצר.
* גיל שלוש עד ארבע
הוא משתחרר מעזרת המבוגר ומסוגל להעתיק את מלוא הקשב שלו הן לדברי המבוגר והן לפעילות שהוא עוסק בה.
* גיל ארבע עד חמש
קשב דו-ערוצי. הילד מבין את הוראות המבוגר מבלי להפסיק את הפעילות בה הוא ממוקד מבלי להסתכל על הדובר.
* גיל חמש עד שש
השלב האחרון. כל הערוצים, חזותי, שמיעתי ותנועתי משולבים היטב. הילד מסוגל למקד את הקשב ולשמור עליו. בהדרגה הוא מתנער מגורמים מסיחים ובלתי רלוונטים לפעילות בה הוא מתמקד.
* תחושת המִסְפָּר
הכושר הבסיסי שבונה את יֶדַע המִסְפָּר והכַּמּוּת העתידי של הילד מכונה תחושת המספר. החוקרים מצאו שכבר בגיל חמישה חודשים הפעוט מפגין יכולת להעריך במבט חטוף את ההבדל בין מספר העצמים שמופיעים בקבוצה. החוקרים חולקים על מהות הכושר הזה, יש הטוענים שמקורו בתפיסה חזותית ואילו אחרים רואים בו כושר מִסְפָּרִי מובהק.
התפתחות החשיבה המתמטית מותנית בכשרים קוגניטיביים רבים כמו מיון, השוואה, הכללה ועוד.
עם התפתחות השפה הילדים יכולים להפגין את הידע המִסְפָּרִי שלהם. בין גיל שנה וחצי לשנתיים הילד מכיר את המונחים הרבה ומעט, פחות ויותר ושמות של מספרים אחדים. הוא מתחיל "לדקלם" סְפִירָה כאשר לאחר ה"אחד" יכולה לבוא שורה של מספרים מקריים.
החשיבה המספרית הולכת ומשתכללת ולקראת גיל 6-5 הילד מעפיל להישג של 'שימור המספר' ולבסוף, בגיל 6-7 הוא מבין את הקָשֶׁה מכל שחיבור וחיסור הם שני צדדים של אותה מטבע.
החשיבה האגוצנטרית
בראשית חייו הפעוט טרם מבין שלאַחֵר, לזולת, דרכי חשיבה משלו ומשוכנע שכולם חושבים כמוהו. כאשר הוא מסתיר את עיניו גם האחרים לא רואים אותו. החשיבה האגוצנטרית נוקשה ודלה, מתייחסת רק למֵמַד אחד של בעיה ומתעלמת משאר המשתנים שלה.
לקראת גיל שש, חשיבת הילד מעפילה לשלב החשיבה ההגיונית. הילד מתחיל להשתמש בחוקי ההיגיון אך מיחס אותם לחפצים ולאנשים בעולם המוחשי בלבד. בגיל ההתבגרות מתחילה החשיבה המופשטת, היכולת להינתק מהכאן ועכשיו של החשיבה הקונקרטית. החשיבה המופשטת - פסגת ההתפתחות הקוגניטיבית - מאופיינת בגמישות, ביכולת הסתגלות ובנויה על מושגים ועל הכללות.
ההתפתחות הרגשית וההתפתחות הרוחנית של הילד הם תהליכים משולבים זה בזה. המחקר המודרני של המוח מעלה עדויות לכך שמנגנונים עצביים שבונים את היכולות הרגשיות של הילד משתתפים גם בעיצוב הכשרים הקוגניטיביים שלו. ההכרה והרגש משתפים פעולה בתהליכי הקשב, בקבלת החלטות ובלמידה.
סביבה המעניקה לפעוט חוויות רגשיות וחברתיות בריאות סוללת עבורו את הדרך ללמידה, להתפתחות אישית ולהשתלבות חברתית טובה.
ההיריון מחוץ לרחם
מוח האדם זקוק ל-21 חודשי עוברות כדי להגיע למלא התפתחותו. אגן ותעלת הלידה של האישה מתאימים לראש של עובר בן שבעה חודשים. הפשרה האבולוציונית של תשעה ירחי לידה פירושה שגור האדם, לאחר לידתו, מבלה את שנתו הראשונה ב"היריון מחוץ לרחם".
במהלך שנה זו רוב המשאבים של הפעוט מוזרמים אל השלמת מוחו. בגיל שנה, לאחר שהוא השלים את תקופת עוברותו, הוא בשל להעפיל אל שלוש המיומנויות ה"אנושיות" הייחודיות, הליכה על שתיים, שפה ו"אחיזת הפינצטה".
ההיפרדות
המשימה הראשונה שמוטלת על הרך הנולד היא היפרדות מחוויית האחדות עם האם. בבואו לעולם הילד מתנסה ב"אם הנוכחת" כב"אם כחלק" כשהיא והוא מתמזגים לשלמות אחת.
בשלב השני של התפתחותו, האחדות עם האם נשברת בהפסקות קצובות של היעדרותה והפעוט מתנסה ב:"אם חסרה". מרווחי הזמן האלה של מתח ומצוקה חיוניים להתהוות הפרידה, להינתקות מחוויית האחדות עם האם.
בשלב השלישי של תהליך ההתקטבות - לקראת גיל שלושה חודשים בערך - הילד מגלה את "האם החוזרת". האם הופכת לישות עצמאית, ל"אם הקרובה" שמשרה תחושת ביטחון ומוגנות. התנסות מאוזנת ב"אם כחלק" וב"אם החסרה" מהווה תנאי בסיסי להיפרדות טובה וצעד ראשון לקראת עיצוב זהות אישית עתידית בריאה.
ההיכרות עם ההורים
כבר בחודשי חייו הראשונים הפעוט מזהה את הדמויות הקרובות אליו - ומגלה סימני חיבה והנאה - תחילה למשמע קולו ולאחר מכן למראה ההורה.
Then he smiled, the first of his life And thus he came to us from a far still land – He sent us to hold this sign of love. He who smiled himself -no longer alone by himself Frederik van Eeden
החיוך
הרך הנולד מחייך בשנתו כבר בראשית חייו. את החיוך החברתי-תקשורתי הראשון שלו הוא מעניק להוריו לקראת גיל חודש וחצי, חודשיים. מתנת החיוך פותחת את הקשר המופלא שייווצר בין הפעוט להוריו, מפצה אותם על הלילות ללא-שינה ועל הטיפול המייגע שהם משקיעים בו.
אפילו אבות קשוחים ועסוקים הודו שהחיוך הראשון של ילדם כבש אותם, המיס את לבם ופתח בפניהם את ראשית האבהות העתידית.
המחקר העלה שהפעוט מיעד את החיוך שלו רק לדמות המטפלת בו ולא לצעצועים, לקולות או למראות אלקטרוניים שבסביבתו. הפעוט בן ארבעה החודשים ביסס את הקשר בינו לבין הוריו ובחסות תחושת המוגנות הזאת הוא מתחיל להיפתח ולהגיב לדמויות ידידותיות שאינן מוכרות לו.
חרדת הזר והפרידה
לקראת גיל שבעה חודשים תינוקות רבים מתחילים להפגין סימנים של חרדת הזר. רתיעת התינוק מדמויות לא מוכרות מגיעה לשיאה בגיל שנה, שנה וחצי. אל חרדת הזר מצטרפת, בגיל זה חרדת הפרידה שמתבטאת באותות מצוקה של התינוק כאשר ההורה עוזב או מעביר אותו לידיים זרות.
קביעות האובייקט
בשלב ההתפתחות הקוגניטיבית של גיל זה הפעוט עוסק בקדחתנות בעיצוב קביעות האובייקט היינו ההבנה שדברים קיימים גם כאשר אין רואים אותם.
לקראת סוף שנתו השנייה התינוק קולט, הן ברמה הרגשית-חברתית והן ברמה הקוגניטיבית שדברים שנעלמים מהעין - אובייקטים או הדמויות האהובות של ההורים - לא מפסיקים להתקיים. בזכות תגלית זאת חרדת הפרידה הולכת ודועכת.
שיתוף הקשב
בחודשים הראשונים של חייו, התינוק מביט בעיקר במבוגר המטפל בו. לקראת גיל חמישה חודשים מבטו מתחיל לנוע אל חפצים ואירועים שמתרחשים בסביבתו. התינוק פונה אל הבנת העולם הסובב אותו ומגייס למטרה זו את עזרת המבוגר שבו הוא מתחיל לתת אמון.
שיתוף הקשב הוא תהליך של התחלקות התינוק עם המבוגר בהתנסות חושית -הסתכלות, מגע או הקשבה - בגורם שלישי, חפץ או אירוע. יוזמת השיתוף נעשית בהצבעה, או בהובלת המבט של הזולת אל המטרה של הקשב המשותף.
שיתוף הקשב מניח את היסודות החיוניים להתפתחות החברתית, הלשונית והקוגניטיבית העתידית של הילד. בשיתוף הקשב התינוק מצביע על חפץ או אירוע לא-מוכר ובוחן את פני המבוגר כדי לקרוא את התגובה הרגשית שלו לגורם השלישי.
היות והחדש טומן בחובו סכנה אפשרית, שיתוף הקשב ובחינת החוויה הרגשית של המבוגר מרגיעה את הילד ומעניקה לו טיוטה בסיסית לוויסות חששותיו ופחדיו.
לקראת גיל שנה וחצי הילד משיג הבנה מלאה של החוויה המשותפת. כאשר בדעתו ליזום את השותפות הוא דואג ללכוד את המבט של המבוגר לפני שהוא מצביע על הגורם השלישי וכאשר זה נמצא מחוץ לשדה הראייה - מאחורי המבוגר, למשל - הוא מגביר את הווקליזציה ואת מחוות ההזמנה לעיון המשותף.
הצורך לחלק עם הזולת את הנושא של הקשב שלנו הוא מאפיין ייחודי של המין האנושי. בקרב עולם החי, מפגש המבט משמש לפיענוח כוונות האחר למטרת הישרדות. שיתוף הקשב וכל המשתמע ממנו הוא תהליך של למידה אנושית. האדם שחרר והרחיב את גבולות מערכת הקשב ופיתח את השיתוף של צאצאיו בחוויית הקשב כאמצעי ראשוני להכרת העולם, לתקשורת, להקניית השפה ובשלבים מאוחרים יותר להעברת מורשת התרבות.
אין אנו יודעים מהו המניע לשיתוף הקשב, אך הניסיון מלמד אותנו שתגלית ההשתתפות בקשב גורם לילד הנאה רבה. חוויות שיתוף הקשב מתוארות כ"רגעים לוויסות הדדי של רגשות, לפתרון בעיות, כמשא ומתן לכוונות תקשורת ולהעברה של משמעויות תרבותיות".
באמצעות הקשב המשותף ההורה מסייע לילדו להתמקד, מסיר גורמי הסחה, מתחים את גבולות החופש של הקשב, מכוון אל העיקר, אל הרלבנטי באירועי הסביבה. ההורה והתינוק אינם שותפים פסיביים, הם יוצרים את מפגש הקשב וממסדים אותו כתשתית לתקשורת, להישענות, ללמידה סופגת ולאחדות רגשית.
הקשב המשותף מהווה בסיס ראשוני לתחושת האמפתיה העתידית: "אני מבין מה קורה כרגע במוח שלך ואתה מבין מה קורה כרגע במוח שלי ואני גם יודע מה אנחנו מרגישים כרגע".
החל מגיל שנה
עם הופעת השפה מתחילה ההתייחסות המילולית אל הגורם השלישי, אל מושא הקשב המשותף. מחקרים שבחנו את הפן של התפתחות השפה אצל הילד העלו שלזמן המוקדש לשיתוף הקשב והמידה בה ההורה העניק ליווי מילולי לתהליך השפעה מכרעת, חיובית על הכשרים התקשורתיים-מילוליים העתידיים של הילד.
תגלית"האני"
עד סוף שנתו השנייה התינוק מכנה את עצמו בשמו הפרטי או בכינוי החיבה שהוריו העניקו לו ואז יום אחד הוא משמיע את המילה "אני" שפותחת עידן חדש בהתפתחותו. הוא השיג ניידות תנועתית טובה, חקר ולמד ביסודיות את הממלכה הקטנה שלו ומתחיל לשמור בעקשנות על ניצני עצמאותו החדשה.
האוצר הלשוני שלו הולך ומתרחב אך המילה השכיחה ביותר שלו היא "לא" או אותה תנועת סירוב עקשנית של הכתף ששוחקת את העצבים של המטפלים בו.
הפעוט בוחן, לראשונה אך לא לאחרונה, את גבולות תחום המחייה שהוא כבש, את שליטתו בממלכה זו, את המותר והאסור, את היכול ולא-יכול במסגרת זהותו העצמאית החדשה.
כאשר אין מבינים את גחמותיהם או מסרבים למלא אותן, פעוטות רבים מגיבים ב"טנטרום" באותו התקף אימתני של תסכול וכעס שבו הם משליכים את עצמם על הארץ, מתפתלים, צורחים או עוצרים את נשימתם.
הטנטרום הוא נשק יעיל מאוד משום שכאשר הוא מתרחש בציבור, ההורה, על-מנת לכסות על חוסר האונים ועל המבוכה שלו נוטה להיכנע לדרישות הרודן הקטן.
דחיית סיפוק - ויסות רגשות - שליטה עצמית – הילד מגיע לגיל שבו עליו לצאת מחיק המשפחה המגוננת, שבה יש לו מעמד רם וזכויות יתר ולפגוש את "חברת השווים". על מפתן החברות וההשתלבות עם קבוצת בני גילו מוטלות על הילד משימות התפתחותיות קשות.
המפגש בין גילאי שלוש עדיין לא נושא אופי חברתי. הם משחקים זה ליד זה ולא זה עם זה. אם מתהווה משחק משותף, הוא קצר ביותר ומסתיים לרוב בבכי, משום שהקטנים עוד לא מסוגלים להתחלק, לוותר, וכל אחד רוצה להשליט את רצונו-הוא.
לקראת גיל ארבע מתחילים להתממש הניצנים הראשונים של המיומנויות החברתיות. הילד לומד לדחות סיפוק ולהמתין - מעט - לתורו. הוא מתחיל לווסת - בזכות האפשרות להביע במילים - את רגשותיו.
שפת הגוף של תסכולים, כעסים, תוקפנות מוחלפת בשפת המילים המובנת והברורה יותר וכך פתרון הבעיות מתאפשר באמצעות הדיבור ולא במכות או בבכי.
Imagination will often carry us to worlds that never were. But without it we go nowhere
Carl Sagan
תרגילי חברות דמיוניים
הרבה לפני שהילד מסוגל לבסס קשרי חברות עמידים בפני טלטולי ההתאקלמות בחברת השווים הוא בורא לעצמו את הידיד הדמיוני, האידאלי, שמנחם אותו בעתות מצוקה, בדידות ועצב, מהווה שק חבטות לכעסיו ולתסכולו וסופג את האשמה על תעלול שהוא עצמו ביצע.
ההתחזות הדמיונית ל"מישהו אחר" היא תופעה אוניברסלית שכמעט כל הילדים מתנסים בה. לחוויות הדמיוניות האלה, משחקי הכאילו, החברים הדמיוניים וההתחזות, תפקיד חיוני בהתפתחות הרגשית והחברתית של הילד משום שהם מסייעים לו להתמודד - במסגרת מוגנת בדמות "האחר" - עם מצבים בין-אישיים וחברתיים קונפליקטואליים, מורכבים.
We don't stop playing because we grow old; we grow old because we stop playing Bernard Shaw
המשחק
למשחק תפקיד בעל חשיבות מכרעת להתפתחות האישית, החברתית, הלשונית והקוגניטיבית של הילד.
המשחק הסנסו-מוטורי, הפונקציונלי
בשנת חייו הראשונה הפעוט משחק - מריח, טועם, מלקק, לופת, מזיז, מטלטל - תחילה עם אברי גופו ומאוחר יותר עם חפצים שנמצאים בהישג ידו. פעילות מהנה זו מפעילה ומשכללת את חושיו ואת המיומנויות התנועתיות שלו.
משחקי בנייה
לאחר שהתינוק רכש יציבה טובה ושחרר את ידיו לעשייה הוא מתחיל במשחקי בנייה. המבנים הראשונים שלו אקראיים למדי אך הם הולכים ומשתכללים ולקראת גיל ארבע-חמש הוא משקיע מחשבה, תכנון ויצירותיו מתחילות להיראות מציאותיות. משחקי הבנייה נחשבים למקדמי הכשרים הקוגניטיביים של הילד.
משחקי הכאילו
משחקי ההדמיה נשלטים עדיין על-ידי הדמיון והיצירתיות אך פניהם כבר אל העתיד, אל גילום תפקידים בעולם של המבוגרים. למשחקים אלה תרומה חשובה למילוי משאלות, לפורקן ולוויסות של רגשות ולפתרון אותן הבעיות שבמציאות הילד לא ניתנות לפתרון.
משחקי חברה
לקראת גיל החברות משחקי החברה מזמנים לילד את המפגש עם החוקים, הנורמות, הכללים והערכים של חברת השווים. באמצעות המשחק החברתי הילד לומד לשאת ולתת, לחכות לתורו, לוותר, לתקשר, לשתף פעולה, להתפשר, לנצח ולהפסיד. זירה זו של משחקי החברה מכינה את כישורי החיים של הילד.
משחקי החשיבה
לאחר משחקי הפעולה, השלב ההתפתחותי הבא מביא את הילד, את המתבגר, אל משחקי החשיבה. משחקי החשיבה מאתגרים ומענגים את המוח ובניגוד לשאר סוגי המשחק הם המצאה ייחודית של האדם.
Tenderness and kindness are not signs of weakness and despair, but manifestations of strength and resolution Kahlil Gibran
אמפתיה
ההתנהגות הפרו-חברתית ותחושת האמפתיה החבויה ביסודה, היא אחת ההתנהגויות הנאורות והמרגשות שמתגלה כבר בראשית החיים של הפעוט. התינוק בא לעולם עם יכולת מולדת לאמפתיה שהולכת ומתגבשת על-יסוד נתוני אישיותו ותרומות המערכת המשפחתית שלו.
האמפתיה היא היכולת לזהות את הרגשות של הזולת ומהווה את אחת מאבני היסוד החשובות ביותר בהתפתחות האישית, הבין-אישית, החברתית והמוסרית של הילד.
סימנים מוקדמים של אמפתיה זוהו בקרב תינוקות בני יממה שהגיבו בבכי לבכי של תינוקות אחרים. פעוטות בני חודשים אחדים יודעים "לקרוא" - לפי הבעת פניה, מגעה וקולה - את הלך רוחה של האם ומביעים אותות הזדהות עם שמחתה, כעסה או עצבותה. בשנה השנייה של החיים ניתן להבחין בהבדלים אינדיבידואליים מובהקים וקבועים בין רמת החברתיות של התינוקות.
התנאי הראשוני להתפתחות ההתנהגות הפרו-חברתית הוא עיצוב זהות עצמית אמינה ואיתנה. תינוקות שטרם גיבשו מודעות עצמית יזדהו עם הסבל של הזולת, אך במקום מתן עזרה הם יחפשו ניחומים למצוקתם הם.
בשלב ביניים בין האגוצנטריות הראשונית לאלטרואיזם העתידי, הפעוט ינסה למתן את מצוקת הזולת בהגישו לו את אותם דברים - דובי מרוט, מוצץ או את הבובה האהובה - שמרגיעים אותו.
לאחר שהילד עיצב את הגרעין הבסיסי של זהותו, מתח את הגבול בינו לבין האחרים הוא מסוגל לגלות אמפתיה ולחפש דרכים לנחם את מצוקת הזולת מתוך התחשבות בצרכים של האחר ולא של עצמו.
גילויי האמפתיה, אותות החמלה והרוך הראשונים של הילד פונים אל בני המשפחה האהובים ורק בשלבי התפתחות מאוחרים יותר אל חברת השווים ואל דמויות זרות.
ילדים שמפתחים שקיפות רגשית, שמזהים, מבטאים וחווים בגלוי תחושות של עצב, כעס, שמחה ופחד נוטים לגלות אמפתיה רבה יותר מילדים סגורים ומאופקים. ילדים עצורים מוצפים במהירה ממצוקת האחר ועלולים לנעול את עצמם - כהתגוננות - בפני הדאגה האמפתית.
ילד בעל זהות עצמית מגובשת יכול להרשות לעצמו לפנות אל מצוקת הזולת ולהגיש עזרה משום שלאחר "יציאתו" אל האחר יש לו לאן לחזור. לילד בעל זהות רופפת אין ציר נייח בטוח והוא נמצא בסכנה של היבלעות רגשית על-ידי מצוקת הזולת.
* * *
--למידה וליקויי למידה------------------לעמוד הראשי----------------------ד"ר אילנה מודלינגר---